שנאמר לא תשיך לאחיך וכו'. גר תושב מפיק בגמרא בפרק איזהו נשך (דף ע"א) דמותר אע"ג דנכנס בכלל וחי אחיך עמך משום דאמר קרא אל תקח מאתו ולא קאמר מאתם דמשמע דקאי נמי אגר תושב דקאמר קרא מעיקרא אלא מדכתיב מאתו משמע דלא קאי אגר תושב וא"כ רבינו ז"ל דמייתי ראיה מקרא דלא תשיך לאחיך אי קאי אגר תושב קשה דאחיך גר תושב נמי מיקרי ולא ילפינן התם לגר תושב אלא מדקאמר מאתו ולא מאתם ואי קאי אעכו"ם דילפינן מיניה משום דכתיב לא תשיך לאחיך להכי לא הוה צריך קרא כדכתב רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך גבי לא סגי דלאו הכי כתב שם וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן ריבית לעכו"ם דאילו להתיר קאמר פשיטא מהיכא תיתי למיסר ע"כ וי"ל דמ"מ מייתי רבינו ז"ל ראיה להתיר לעכו"ם מפשטיה דקרא אע"ג דלא צריך:
ומצות עשה להשיך לעכו"ם. אע"ג דבחזרת מלוי בריבית אמרינן בסנהדרין (דף כ"ה) דאפילו מעכו"ם לא יזפי ברבית הוא משום דחכמים אסרוהו ומאי דקאמר אפילו לעכו"ם לא יזפי ביותר מכדי חייו קאמר לדעת רבינו ז"ל דאילו בכדי חייו כיון דרבנן לא תקנו נשארה מצות עשה במקומה ואדרבה מצוה להשיך א"נ דהתם גזרו רבית אפילו כדי חייו משום דכיון דהוא מורגל בעבירה דרבית אתי למסרך, ועל מה שהשיגו על רבינו ז"ל מסוגיא דאיזהו נשך (דף ע') הר"ן ז"ל תירץ דרבינא כשתירץ הכא בתלמידי חכמים עסקינן טעמא מאי אמרו רבנן וכו' הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך אבל התוס' ז"ל כתבו דפירכא דרבא איתא אפילו לתירוץ רבינא דכיון דאמר רחמנא דמצוה לחסר לא היה להם לחכמים לאסור וכדבריהם משמע לישנא דגמרא דקאמר טעמא מאי גזרו רבנן וכו' משמע דכ"ע מודו בהכי: