אלמנה בין שהיא עניה וכו'. קשה דבכאן פסק רבינו ז"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא ובפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה פסק דהבא על אחת מכל האומות לוקה מן התורה והיינו כר"ש דדריש טעמא דקרא דכי יסיר לרבות את כל המסירין כנראה בסוף פרק אין מעמידין ועוד בפרק כיצד אמרו שם ת"ר הבא על אחותו והיא בת אשת אביו לוקה משום אחותו ומשום בת אשת אביו רבי יוסי בן יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו ואמרו שם במסקנא דתנא קמא היינו ר"ש דדריש טעמא דקרא ופסק רבינו ז"ל כן בפרק שני מהלכות איסורי ביאה וכי תימא לית ליה לרבינו ז"ל אלא כסוגיא דהאומר בקידושין (דף ס"ח) דלפי ההיא סוגיא אתיא הך ברייתא אפילו כרבנן מ"מ קשה דלפי ההיא סוגיא תירצו אליבא דרבנן דלא דרשי טעמא דקרא דנפקא להו מכי תהיינה לאיש וכו' ולדידהו קרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דרבי יוסי דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד הולד כמותה והוא ז"ל פסק בהלכות עבדים פרק שביעי דדבריו קיימין כת"ק ודלא כר' יוסי א"כ משמע דאתא דלא כרבנן דדרשי טעמא דקרא ובאמת שקושיא זאת גדולה עד שעלה בדעתי לתרץ הקושיא הזאת עם מה שכתב רבינו ז"ל בפירוש המשנה בפרק המקבל על מתניתין דאלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו' וז"ל שם ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה ע"כ משמע דאית ליה דאפילו נאמר כר"י דלא דריש טעמא דקרא מ"מ טעם נכון יש להשוותם ועם זה קשה טובא סוגיא דהמקבל ודפרק כהן גדול דאמאי לא מתרצי דלעולם כר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא וכטעמו של רבינו ז"ל שכתב בפי' המשנה, אשר לתרץ זה היה נ"ל לומר שלא כתב כן רבינו אלא משום דתפס עיקר כהנהו תלתא סוגיי דאין מעמידין ופרק כיצד ופרק האומר דמשמע מהתם דהלכה כר"ש כדכתב הרב בית יוסף ז"ל דדריש טעמא דקרא ורצה ליישב אליבא דהנהו סוגיי סתם מתניתין כי היכי דלא נאמר דלית הלכתא כסתם מתניתין לכך אמר דאפילו דרשינן טעמא דקרא אתי שפיר מתני' ופסק כרבי שמעון ולפי זה יתורץ כל מה שהקשיתי בדברי רבינו ז"ל ומ"מ דוחק גדול הוא בעיני אשר על כן נראה לי לתרץ הקושיות הראשונות לדעת רבינו כדכתבתי בקונטריסין. יש לומר דרבינו סובר דהסוגיא דהמקבל ופרק כהן גדול פליגי אסוגיא דהאומר ופרק כיצד ופרק אין מעמידין דלהנהו סוגיי סבירא להו דר' יהודה אפילו היכא דמפורש טעמא דקרא לא דריש ליה כדהוה ס"ד למקשה כאן בהמקבל וכיון שכן הוה משמע להו דר"י לא ס"ל כר"ש דכי יסיר לרבות את כל המסירים ואע"ג דכל האומות נמי מסירין כשבעה אומות ודלא כרש"י דאומות דעכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"א אלא כל האומות מסירים מ"מ כיון דקרא בשבעה אומות כתיב לא עבדינן עיקר מטעמיה דקרא אלא מפשטיה דקרא אבל השתא דאמרינן בהך סוגיא ובפרק כהן גדול דרבי יהודה מודה היכא דמפורש הטעם בכתוב א"כ רבי יהודה נמי דריש הך דרשא דכי יסיר כיון דמפורש בכתוב והטעם דפסק רבינו ז"ל כי הני סוגיי משום דהוזכרו במקומם ועדיפי ועוד דסוגיי אחריני אידחו מחמת הכי דלהנהו סוגיי תיקשי להו קשיא דר"י אדר"י אלא על כרחין הני סוגיי עיקר ואם באנו להסכים הסוגיות יש לומר ע"צ הדוחק דהך רבנן דקאמרי בהנהו סוגיי דפרק כיצד ופרק אין מעמידין ופרק האומר לאו רבי יהודה היא אלא סברא שלישית היא דלא דריש טעמא דקרא אפילו היכא דמפורש ולהכי פסק רבינו ז"ל דלא כוותיה ופסק כרבי יהודה וכר' שמעון ודוחק וא"ת לפירוש קמא לשתוק קרא הזה מטעמא דכי יסיר לר"ש ואנא ידענא מסברא לתרץ עיין פי' בפירוש התוס' ז"ל ובמה שכתב ה"ה ז"ל ויש לי קצת ראייה לדבריהם וכו' יש לדקדק דמה ראיה מייתי משום דבממשכן בשעת הלואה אינו חייב להחזיר הא לפי דעת רבינו ז"ל יש הפרש בין חובל לממשכן דבחובל חייב להחזיר אפילו בשעת הלואה ואם נפשך לומר דזה אי אפשר דהרי החזרה אין אנו לומדים אותה אלא מממשכן וא"כ אין הפרש בין חובל לממשכן מ"מ לא ביאר זה ה"ה ז"ל אבל זו כוונתו באמת:
ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ. טעמו של רבינו ז"ל הוא פשוט כתבו הריב"ש ז"ל בסי' תפ"ח על דברי רבינו ז"ל וזה לשונו נראה לי דאתיא כרבא דאמר בפרק קמא דתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא שבלאו שלא תבא אל ביתו וכו' אי עבד מהני שאינו צריך להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביה קרא השב תשיב את העבוט כבא השמש מכלל דמעיקרא לא ע"כ וזה הטעם ג"כ בכלי אוכל נפש ותמיהא לי טובא דהא בהך דאלמנה והך דכלי אוכל נפש נמי אמר קרא בהו השב תשיב דהיכן הוא ניתק לעשה אלא משום דכתב קרא חבול תחבול אפילו שלא ברשות ובשלא ברשות משמע ליה לרבינו ז"ל דהוי כולהו בין לאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בין לאו דאלמנה בין לאו דאוכל נפש וכדכתב הרב המגיד ז"ל וזה ניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרשו ז"ל אפילו שלא ברשות משמע דסבירא ליה לרבינו ז"ל דדרשא דשלא ברשות דדרשינן בפ' אלו מציאות (דף ל"א) אכולהו קאי וא"כ כי היכי דבלא תבא אל ביתו מהני משום דכתיב בהו השב תשיב הכא נמי ליהני מהך טעמא וא"כ איך כתב דאם חבל מחזירין אותו בע"כ ודברים תמוהים הם בין באלמנה בין באוכל נפש וצ"ע. ובמה שכתב הרב המגיד ז"ל דנפקא לן דהא דניתק לעשה באלמנה מחבול תחבול אין להקשות ממה שהקשו בגמרא בפרק אלו מציאות (דף ל"א) גבי השב תשיב וחבול תחבול למה לי תרי קראי ותירצו חד לכסות יום וחד לכסות לילה דמאי פריך נימא דחבול תחבול אתיא לאלמנה דמ"מ השב תשיב למה לי ועוד דתריץ קושטא דמילתא חד לכסות יום וחד לכסות לילה:
ואם תודה לו תשלם וכו'. כתב שם הריב"ש ז"ל בסימן תפ"ח דלא בא לומר דלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו וכו' [עיין בכ"מ]. לא הבין כן הרב בעל התרומות בדברי רבינו ז"ל וכמו שכתב דבריו הרב ב"י ז"ל בטור ח"מ הלכות מלוה סי' ע"ב שכתב שם אך הר"מ פסק באלמנה אחר שהוא בחזרה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע היסת ותפטר ובענין דברים שעושים בהם אוכל נפש פסק כרבא וצ"ע ע"כ. ומ"מ קשה קצת דברי הרב בעל התרומות דכתב דרבינו ז"ל פסק כרבא דאפילו אביי לא פליג אלא משום דס"ל דסכינא דאשכבתא הוי מדברים העשויים להשאיל וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בסימן תפ"ח וא"כ בין שיפסוק כרבא בין שיפסוק כאביי קשיא ואולי קושטא דמילתא קאמר דפסק רבינו ז"ל כרבא בהלכות טוען ונטען:
אבד המשכון או נשרף וכו'. רבינו פסק כמ"ד פרק אלו הן הלוקין (דף ט"ו) קיימו ולא קיימו ולכך כתב דאע"ג דאבד המשכון מאליו ולא אבדו בידים לקי ובגמרא משמע דמאן דאית ליה הכי סובר דהתראת ספק לא שמיה התראה ואע"ג דרבינו ז"ל פסק בהלכות סנהדרין דהתראת ספק שמיה התראה שם ביארתי טעמו. על מה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל [עי' במ"מ] וסובר דאפי' אבד המשכון או נשרף פטור משום דנתחייב באונסין תמיהא טובא ההיא פלוגתא דפרק המקבל (דף קט"ו) דרחים ורכב לוקה שתים או שלש היכי משכחת לה לדעתו בשלמא לרבינו ז"ל משכחת לה היכא דאבד המשכון או נשרף אבל להר"א ז"ל לעולם נתחייב באונסין א"כ אמאי לוקה הא הוי לאו דניתק לעשה וכדהקשו התוספות ז"ל בפרק המקבל. וי"ל דהר"א ז"ל פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו וכדפסק רבינו ז"ל בהלכות סנהדרין שכתב למטה ואם לא קיים העשה שבה כו' וכן פסק הרי"ף וטעמייהו דגרסי איפכא דר' יוחנן אית ליה קיימו ולא קיימו וריש לקיש אית ליה ביטלו ולא ביטלו וכיון שכן משכחת לה מלקות למ"ד קיימו כשהתרו בו בבית דין שיקיים העשה ולא קיים כמבואר בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ו) בתוספות ז"ל בדיבור המתחיל התם איתא בתשלומין ע"ש ואביי ורבא ורב יהודה כולהו סברי קיימו ולא קיימו דהכי הלכתא, ובעל מגדל עוז הביא השגה זו על דין של אוכל נפש וז"ל גם זה אינו במקצתן כי אותם שנתנו לחבול ביום או בלילה שקנה משכון ונתחייב באונסיו אינו לוקה ומשלם ע"כ וכפי פשט דברי ההשגה זו משמע דהוא משיג על רבינו ז"ל במה שכתב דכל כלי אוכל נפש דלוקה כשאבד המשכון והשיג עליו דדוקא הוא בכלים שעושין אוכל נפש בין ביום בין בלילה דלא נתנו לחבול לא ביום ולא בלילה כגון סכין של שחיטה וכדכתב בפרק המקבל בעל המאור ז"ל זה ודאי אם אבד או נשרף לוקה משום דלא נתחייב באונסין כיון שלא ניתן לחבול אבל בכלי אוכל נפש שעושין מלאכה בלילה שנתנו לחבול ביום או כלים שעושין ביום שנתנו לחבול בלילה כמו כלי מחרישה כדכתב הרמב"ן ז"ל והביאו ה"ה ז"ל לקמן אז ודאי נתחייב באונסיו ואינו לוקה אם אבד או נשרף ולפ"ז אפשר דבאלמנה דאמר קרא לא תחבול בגד אלמנה דאין לו רשות לחבול בגד אלמנה לא קנאו ולא נתחייב באונסיו ולהכי לא השיג הר"א ז"ל על רבינו ז"ל אלא כאן ולא באלמנה וכי תימא בפרק אלו הן הלוקין תיקשי כשאמרו שם ואנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא איכא מילי דלא נתנו לחבול לא ביום ולא בלילה ואם אבד או נשרף לוקה אפילו להר"א ז"ל דהא לא נתחייב באונסיו הא לאו מילתא היא דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו לא משכחת לה דאע"ג דלא נתחייב באונסיו אם ביטלו ושרפו בידים חייב ואינו לוקה ואע"ג דמשכחת לה למ"ד קיימו ולא קיימו בעינן מילתא דמשכחת לתרווייהו בין למ"ד ביטלו בין למ"ד קיימו כדכתב הרב בעל המאור ז"ל במסכת מכות ע"ש זה הנראה מפשט דברי ההשגה שהביא הרב בעל מגדל עוז ז"ל אבל מדברי הרב המגיד לא משמע אלא דהר"א פליג בין אאלמנה בין אאוכל נפש ובכל כלי אוכל נפש דהרי נתחייב באונסיו: