התנה המלוה על הלוה כו'. כתב ה"ה ז"ל לדעת רבינו דאפילו במלוה על פה נוטל בלא שבועת היסת דסתם נאמנות בלא שבועה משמע ותימה על זה מתנאי שכתב רבינו לקמן גבי נאמנות שהאמין המלוה ללוה שנשבע הלוה היסת וטעמא כדכתבו ההלכות דמאי נאמן נאמן ובשבועה וכמו שהאריכו שם וכיון שסובר שם רבינו כדברי ההלכות איך כתב ה"ה לדעתו דסתם נאמנות בלא שבועה משמע ואולי יש לחלק מפני שהתם לגרוע שטרו של מלוה ולבטלו די שנאמר שיבטלנו בשבועה ועדיין אין כל זה מספיק וצ"ע. ובמ"ש רבינו למטה דצריך הלוה לישבע היסת נתן הרי"ף שם טעם מפני שיד בעל השטר על התחתונה וכן הטור בהלכות נאמנות סימן ע"א כתב דין זה ונתן טעם זה ג"כ וקשה דאדרבה בעל השטר שהוא המלוה שהוא המוציא ראוי להיות על התחתונה והלוה מוציאין ממנו ואפשר היה לומר בזה מ"ש מהר"י קולון בשורש ז' דאע"ג דראובן מוחזק אין חזקתו מועלת מאחר שמכח השטר בא להפקיע ולהסיע דין תורה והביא ראיה מפרק הכותב דהקשו אמתני' ואימא מכל מילי סליק נפשיה ומשני אביי דיד בעל השטר על התחתונה וקרי לאשה בעל השטר ואע"ג שהיא מוחזקת בנכסים כיון דהבעל בא לזכות בהם מכח הדין והוא רוצה להפקיעו מכח השטר אבל קשה לי על דברי מהר"י קולון שהטור בסימן נ"ד כתב דשובר שנכתב סתם פלוני פרע לפלוני מבטל כל שטר שיש לו עליו וכן אם כתוב דינרים מבטל כל שטר שיש לו עליו וכן הביא שם הרב"י כמה תשובות מהרא"ש והרשב"א מוכיחות דיד בעל השובר על העליונה ויד מלוה בעל השטר על התחתונה וכן הריב"ש בסימן ת"ד כתב כן ודחה ראייתו של מהר"י קולון שכתב שם ואע"פ דבפרק הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך שהוא כמו מחילה מזכות שיש לו בנכסים אמרינן על האשה יד בעל השטר על התחתונה התם הוא לפי שהבעל נקרא מוחזק בתקנת חכמים והיא שבאה להפקיע זכותו בשטר ידה על התחתונה אבל בעל חוב אינו מוחזק דלא קיימא לן כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי ע"כ ולכן נתקשו אצלי דברי הטור ודברי הרי"ף ז"ל וצ"ע: