טען שמחיים תפסן והיורש וכו'. בפרק הכותב אמרינן ההיא איתתא דהוו מפקדי גבה מלוגא דשטרי אתו יורשים וכו' אתו לקמיה דר"נ אמר לה אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים וכו' א"כ הויא תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא והקשו שם בתוס' אמאי הצריכו עדים נהימנה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחים הם בידי וכ"ת אין אותיות נקנית במסירה ה"מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר והכא הך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב דלא עדיפא ממסירה אלא דעל ידי כך היתה יכולה לדחות היורשין שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגא דשטרי והוי כמו משכון ע"כ והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב והא דלא מהימנא לומר מחיים תפיסנא להו בתורת משכון במיגו דממושכנין היו אצלי מעיקרא דאז אינה צריכה ראיה כיון דאינה רוצה לגבות השטרות או במיגו דנאנסו או החזרתים לך או לא היו דברים מעולם וצ"ל דמיירי שהפקידו אצלה בעדים וגם ראו עתה מלוגא דשטרי בידה הילכך אין לה שום טענה ליפטר אלא א"כ תביא עדים שתבעו ממנה ואמרה שבתורת משכון היא רוצה לתופסם ע"כ ובהלכות תירצו לקושיא דלהימנה לומר הכי משום מיגו דאי בעיא אמרה לקוחים הם בידי דלא מציא למימר הכי משום דאין אותיות נקנות במסירה ע"כ משמע דאית להו להלכות דלא כתוס' ז"ל שכתבו שהיא אינה טוענת אלא לקנות הנייר בלבד דאל"כ לא הוו מתרצי דאין אותיות נקנות במסירה דאין זה אלא לקנות החוב והכא לא איירי אלא לקנות הנייר וכמו שדחו התוס' תירוץ זה וכ"נ דעת רבינו שכתב מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לקנות ראיה שבהם והיינו בהדיא דלא כתו' ז"ל דאם כוונתו היה לקנות גופם ודאי דהיה נאמן במיגו אבל כיון דכוונתו לקנות הראיה אותיות אינם נקנות במסירה ואין כאן מיגו וכוונת רבינו לסלק טענת המיגו שכתבו התוס' ז"ל וא"כ קשיא להלכות ולרבינו ז"ל הקושיא שהקשו בתו' ז"ל דאיך תוכל האשה לקנות הראיה ומי עדיפא ממסירה דלא מהניא לגבות החוב וי"ל דדעת ההלכות ורבינו דמלוה זו בשטר היתה וברורה וכמו שפירש הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י בח"מ סימן ס"ד דכוונת הרי"ף ז"ל היא המלוה היתה בעדים ובגו זמניה או בשטר ומאי דטענה איתתא מחיים תפיסנא להו הוא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח לכך טענה דמחיים היתה תפוסה בהם ואע"ג דאין אותיות נקנות במסירה אהני מסירת השטר מחיים כדי שיגבה לאחר מיתה מלוה ברורה בשטר דלא ליהוי כמטלטלי דיתמי אלא כמשכון שנתן לו מחיים אבל לא ודאי לטעון שהוא חייב לו כך וכך אם אין לו ראיה ברורה בשטר דלמה יהא נאמן אי משום מגו דלקוחין הא אין אותיות נקנות במסירה אלא לא אהני הך תפיסה אלא כדי שלא יהיה כמטלטלי דיתמי אלא כתפיס קצת וכיון דהשטר בידו הוי קצת כאילו המעות בידו ולהכי אמרו דצריך עדים שתפס מחיים כדי שלא יהיו מטלטלין דיתמי דאם אין לו עדים במה יהיה נאמן לומר שתפס מחיים אי משום מיגו דלקוחין הא אין אותיות נקנות במסירה ולהכי כתב רבינו מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהם כלומר כדי שיהיה לו השטר למשכון כאילו תפס מחיים ולא לזכות בהם דודאי אין אותיות נקנות במסירה אלא שלא יהיו כמטלטלים דיתמי אבל השתא דמתקנת הגאונים לגבות ממטלטלים דיתמי אפילו תפס לאחר מיתה נמי וכדכתב הרי"ף ז"ל בהלכות ולהכי רבינו בהך חלוקה בתרא לא כתב שישבע דחייב לו כך כמ"ש בחלוקה קמא דתפס מטלטלים מחיים דיכול לטעון עד כדי דמיהן משום דהתם כיון די"ל לקוחים הם בידי נאמן לומר שחייב לו. וא"ת אכתי קשה לדעת ההלכות ורבינו במאי איירי אי דאיכא עדים וראה כדכתב הרא"ש א"כ מה הוקשה להם דאמאי אינו נאמן משום דלקוחים בידי הא באיכא עדים וראה מהימן לומר הכי וכדכתב הרא"ש ואי ליכא עדים וראה אכתי איכא מיגו דטענות אחרות שכתב הרא"ש ז"ל נאנסו והחזרתים לך או להד"ם וכן התוס' דהקשו משום מיגו דלקוחים הם בידי אמאי לא הקשו מכח אלו הטענות דודאי התוס' לא ס"ל דאיירי בעדים וראה דא"כ לא הוו מקשו ולא מידי דלהימניה משום מיגו דלקוחין הם בידי כיון דאיכא עדים וראה ונראה לומר דלפי דעת הרי"ף ורבינו דהתפיסה לא הוי אלא להיות משכון כדי שלא יהיו מטלטלי דיתמי ויוכל לגבות מהם אין כאן מיגו דנאנסו או החזרתים או לא היו דברים מעולם דא"כ לא היה נעשה כוונתו לגבות חובו להם והיא רוצה לגבות אבל בטענה דלקוחים היה נעשית כוונתו דהיה יכול לגבות חובו מהם ולכך הקשו המפרשים מהך טענה דלקוחים דהיה יכול לגבות אי לאו טעמא דאין אותיות נקנות במסירה וכן לפי דעת התוס' שכוונתה לקנות הנייר כדי שיתפשרו עמה היורשים אם היתה אומרת נאנסו או החזרתים או לא היו דברים מעולם לא היו היורשים מתפשרין עמה כיון שלא היתה מראה להם השטרות ולכך לא הקשו אלא מטענה דלקוחים דוקא וא"ת אי ליכא עדים וראה אכתי להימנוה משום מיגו דהיו ממושכנים בידו מעיקרא וכדכתב הרא"ש ז"ל שם נמי הך טענה וי"ל דמשמע להו להלכות ולרבינו ז"ל והתוס' דהך טענה לאו טענה היא דאין דרך ליקח במשכון השטר כיון דאין יכול לגבות בו אבל הרא"ש ז"ל כתב כל אלו הטענות בטענת מיגו והוצרך עדים וראה ועם זה נסתלקה ג"כ הקושיא דלקוחים הם בידי כיון דאיכא עדים וראה. ואע"ג דהרא"ש ז"ל בפסקיו בתחילת דבריו כתב לשון הרי"ף דתירץ לקושיא דלקוחים משום דאין אותיות נקנות במסירה לא הוצרך לכך אלא קודם שתירץ בעדים וראה אבל אחר שתירץ דאיכא עדים וראה אין צריך לתירוץ הראשון שתירץ הרי"ף ז"ל. וא"ת לדעת רבינו שכתב בפ"ה מהלכות מכירה וכן לקמן בפי"ו דלגבות מן הלוה צריך ראיה אבל לגבי המלוה שאמר שלא נתן לו השטר נאמן ואינו צריך ראיה ויכול לומר שנתן לו בכתיבה ובמסירה א"כ ה"נ אמאי לא מהימן לגבי יורשין משום דיכול לומר לקוח הוא בידי דלגבי דידהו ודאי נאמן כי היכי דנאמן לגבי מלוה גופיה וי"ל דכיון דכוונתו לגבות הלואתו מן הלוים א"כ בטענה זו לא היה יכול לגבות דהיו אומרים לו לאו בעל דברים דידי את מפני כך לא רצה לאומרה: