כשיתבע המלוה הלואתו וכו'. מה שכתב ה"ה דהתחלת הגבייה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות לא ידעתי היכן הם והרא"ש ז"ל כתב בפסקיו בריש קמא ולענין פריעת בעל חוב נראה לי דאי אית ליה ללוה מטלטלין ומקרקע כפינן ליה למיתב ליה מטלטלין אם חפץ בהם המלוה יותר ממקרקעי כיון דזוזי יהיב שקיל כל מאי דמקרבא לזוזי טפי והיינו מטלטלין וכו' ע"כ ונראה שזהו כדעת רבינו ז"ל שכתב אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין וכו' מדקאמר דמחרימין על מי שיש לו מטלטלין משמע דאי מלוה בעי מטלטלין יהבינן ליה מטלטלין אבל מה שמחלק הרא"ש בין נזקין לבין בעל חוב לא משמע דרבינו ז"ל אית ליה הכי דהוא כתב בהלכות נזקי ממון פרק שמיני כשב"ד נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחילה ואם לא היה לו מטלטלין כלל וכו' וכל זמן שימצאו לו מטלטלין ואפילו סובין אין נזקקין לקרקע משמע דאית ליה אפי' בנזקין דנזקקין למטלטלין תחילה והתם לא שייך טעמא דגבי בעל חוב וצ"ע מנין לו לרבינו ז"ל כן:
טען הלוה שמטלטלין אלו וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה הוא זה הקשה וליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ותירץ האי לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר שטר אמנה הוא לא יפסיד חובו שיודע שהלוה אינו גזלן ולא יעכב מעותיו וא"ת אכתי קשה ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה ולא מפיק ליה וי"ל דכבר הוחזק בבי דינא ותו ליכא מגו וכו' ע"כ, וא"כ לתירוץ זה שתירץ ה"ה ז"ל דאין הטענות שוות איכא לאקשויי הקושיא שהקשה הרא"ש ז"ל ליהמניה במיגו דאי בעי מצנע ליה וצריך לתרץ דאיתחזק בבי דינא וצ"ל דאף ע"ג דאיתחזק בבי דינא אם רוצה ליתנם במתנה יכול ליתנם ולא אמרינן דהוי כמבריח מבעל חוב ומש"ה הקשה דליהמניה במיגו דאי בעי יהיב במתנה. וכי תימא ליהמניה במיגו דאי בעי יהיב במתנה על מנת להחזיר וי"ל דמ"מ כשיחזירנה לו יגבה בעל חוב ואותו הזמן שיהיה ביד חבירו עד שיחזירנה לו לא יוכל הוא להשתמש בה. ומ"ש ה"ה ז"ל בסוף פ"ב דדעת רבינו ז"ל כדעת הרמב"ן ז"ל הוא מפני שמי שסובר כיש מי שתירץ בעי דאיתחזק בבי דינא כדי להמלט מהקושיא שהקשה הרא"ש ז"ל דלהימניה במיגו דאי בעי מצנע ליה וכן הטור ז"ל בח"מ סי' מ"ז דאית ליה כתירוצא קמא שתירץ ה"ה ז"ל דכשכתב דין האומר שטר אמנה כתב שצריך שיתחזק בב"ד ואלו היה סובר כהרמב"ן ז"ל לא הוי בעי הכי דבלאו הכי לא אמרינן מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה איברא דקשה קצת בדברי הטור ז"ל דמלשונו משמע קצת בסי' צ"ט דאית ליה כדברי הרמב"ן ז"ל שכתב וכן אם נראה לו ממון וכו' שכל מה שנמצא ברשות האדם הוי בחזקת שלו וזה לכאורה כדברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ שם הרב"י א"כ לא היה צריך גבי שטר אמנה שיתחזק בבי דינא וצ"ע ומפני זה כתב ה"ה ז"ל דאית ליה לרבינו ז"ל כדברי הרמב"ן ז"ל מפני שלא הזכיר שם שיתחזק בב"ד ויש מי שדקדק דמלשונו משמע קצת כן שכתב שם שמא קנוניא הם עושין לאבד וכו' והיינו קצת כדברי הרמב"ן ז"ל שאומר שאדם עשוי לעשות קנוניא:
שמטלטלין אלו אינן שלו. קשה דבסוף פרק ד' מהלכות זכייה ומתנה במקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' כתב רבינו ז"ל שנשבע היסת וכתב שם הרב המגיד ז"ל ואפשר אם תבעוהו ב"ח שלא נאמר אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת עד כאן ואיך נפטר בשבועת היסת הא בהדיא כתב כאן רבינו ז"ל דאם טען שמטלטלין אלו אינם שלו אינו נאמן וי"ל דשאני התם דידענו דלא היו שלו אלא במתנה באו לידו ולא ידענו אם באונס או ברצון לזה הוא נאמן בשבועה אבל הכא מחזקינן ליה שהוא שלו:
טען הלוה שמטלטלין אלו וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש לתמוה וכו' איכא למידק דאכתי קשה דאמאי לא מהימן במיגו דאם היה רוצה היה מחביאם בביתו שלא היה יכול להכנס לביתו לא הבעל חוב ולא שליח ב"ד כמו שכתב רבינו ז"ל לקמן פ"ב טען שיש לו והחביא אותם וכו' ועוד קשה דנהימניה במיגו דאם היה רוצה ליתנם במתנה ע"מ להחזיר שהיה חייב להחזירם לו האחר ולא שייך בשום מיגו מאלו תירוץ הרב המגיד ז"ל וכ"ת לא נתנם מפני שהרי משביעין אותו על כך כמ"ש רבינו ז"ל לקמן בפ"ב ושלא נתנם מתנה ע"מ להחזיר וכן במיגו הראשון הרי משביעין אותו ג"כ שלא החביאן זה אי אפשר דהא ודאי דין זה הוי קודם תקנת הגאונים שתקנו שבועה דאם אחרי תקנה איירי א"כ כשטען שמטלטלין אלו שאולין וכו' אמאי לא מהימנינן ליה בשבועה, ואין לומר דמיגו זה שכתב הרב המגיד ז"ל הוא אחר שיצאו בב"ד המטלטלין דיכול ליתנם במתנה גמורה ולהכי כשיתן במתנה ע"מ להחזיר לא אהני ליה דכשיחזירנו יגבה זה ממנו דא"כ אפילו כשיתנם במתנה גמורה לא מהני דנראה דמכוין להבריחם וכדכתב הר"ב התרומות ז"ל הביאו הרב בית יוסף ז"ל בח"מ סי' צ"ט אלא ודאי דהך מיגו הוא קודם שיבא לב"ד דלא נראו המטלטלין בידו אלא שהוא מעצמו הוציאם בב"ד וא"כ קשה. וי"ל דבמיגו הראשון אין הטענות שוות דהוא רוצה להשתמש במטלטלין וצריך להם ואיך יחביאם ובמיגו השני ג"כ י"ל דאינו עושה כן שירא שמא יתגלה הדבר שלפי הנראה מדברי רבינו ז"ל תקנת החרם היתה קודם תקנת השבועה ודין זה שכתב כאן הוא אחר תקנת החרם וא"כ מתיירא שאם יתן ע"מ להחזיר כשיחרימו ב"ד על מי שיש לו מעות שימסרם לב"ד זה המקבל יבא וימסרם לב"ד ולא יעבור על החרם אבל אם הוא מתנה גמורה לא יגלה דאינו עובר כלל דממון שלו הוא ולא של לוה: