תלמוד לומר העבט תעביטנו וכו'. ובהאי קרא לחודיה לא סגי דהוה אמינא דקרא דהתם איירי בעני שהוצרך לשאול לכך הוצרך להביא אם כסף תלוה את עמי ובקרא דאם כסף לא סגי משום דכתיב ביה אם לכך בא זה ולמד על זה ומש"ה הוו תרוייהו חד עשה ולא תרי עשין שכן כתב רבינו שהיא מצות עשה אחת מפני שזה מגלה על זה וחד הוא:
והתורה הקפידה וכו'. קשה דהאי קרא דכתיב בפרשת ראה הכי כתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וכיון דהאי קרא כתיב גבי מי שמונע עצמו להלוות מפני שלא ישמט השביעית היכי יליף מינה וכי תימא דמה לי שימנע מפני השמיטה ומה לי שימנע מפני דבר אחר א"כ למה בהלכות שמיטה כתב רבינו במנין המצות של אותו ההלכה שלא ימנע להלוות קודם שמיטה שלא יאבד ממונו וכאן לא כתב לאו זה ואם העניינים שוים ראוי היה שיכתוב כאן שעובר בלאו זה מי שאינו מלוה לעני א"ו שאין העניינים שוים דשאני המונע מלהלוות מחמת שמיטה שזה נראה כמורד בקונו אבל כשהמניעה מצד דבר אחר לא וא"כ איך הביא ראיה מקרא דכתיב התם. וי"ל דמ"מ מייתי ראיה דהוי איסור למנוע מלהלוות מסבת השמיטה דכתיב ביה ורעה עינך באחיך האביון משמע דקפיד על מה שעינו רעה שאינו רוצה להלוות: מה שלא כתב רבינו ז"ל כאן ענייך ועניי עירך ענייך קודמין וכו' כדאמר רב יוסף בפרק איזהו נשך סמך על מה שכתבו בהלכות מתנות עניים מיהו מה שאמר רב יוסף דמצות הלואת ישראל בחנם קודם להלואת עכו"ם בריבית כתבו רבינו ז"ל לקמן בפ"ה משום דזה בפרטות שייך לדיני הלואה ומה שדקדק מהר"ר אליה מזרחי ז"ל אכתוב לקמן בע"ה: