ומ"ש עורפין אותה שם בקופיץ מאחריה. שם במשנה פי' למה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל.
ומ"ש של אותה עיר עם כל זקניה אפילו מאה וכו'. שם במשנה וזקני אותה העיר רוחצים במים במקום עריפתה ובגמרא (דף מ"ו:) ת"ר כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ושנינו בספרי וכל זקני העיר ההיא אפילו הם מאה:
ומ"ש ואומרים שם בתוך הנחל. בספרי יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת"ל בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל.
ומה שכתב בלשון הקדש. פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל״ב) ופ' עגלה ערופה (סוטה דף מ״ד:) ופירש״י מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקדש הוזקקו מן התורה לאמרה ובגמרא יליף לה מקרא:
ומ"ש כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה וכו'. שם במשנה ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על דעתנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא [מזון לא ראינוהו והנחנוהו] בלא לויה.
ומ"ש הכהנים אומרים. שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל.
ומ"ש בלשון הקדש. נתבאר בסמוך.
ומ"ש שאומרים כפר לעמך ישראל לא זה בלבד צריכים לומר אלא כל המקרא אומרים עד בקרב עמך ישראל כמו שמפורש שם במשנה ורבינו רישא דקרא נקט.
ומ"ש והקב"ה מכפר על הדם שנאמר ונכפר להם הדם. שם במשנה ואינם צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם: