דיני הבחנה ע"י תינוק. ובו ד' סעיפים:
כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהוא פסולה או שמא אין צורתה עלי' בענין שהיא פסולה. מראין אותה לתינוק שאינו לא חכם ולא טיפש אם יודע לקרותה כהלכתה כשרה. ודוקא כשאנו מסופקים מועיל הבחנת התינוק משום דאז לא הוי רק גילוי מילתא בעלמ'. אבל אם אנו רואים שאין האות כהלכתו. וכן אם נפסק ויוד"י האלו"ף מן האלו"ף או יוד"י העי"ן והשי"ן ורגלי התי"ו וכדומה אעפ"י שהתינוק קורא אותו מאחר שעינינו רואות שאין האות כתיקונו פסול:
תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש היינו שאינו מבין את הענין אבל יודע ומבין את האותיו' היטב. ואין צריכין לכסות בפניו את האותיות שלאחר האות שמסופקין בו אבל האותיות שלפניו נוהגין לכסות:
אות שנפסק בנקב ונשאר מקצתו גם מן הנקב ולמטה. אזי כשמראין אותו לתינוק לדעת אם נשאר בו שיעור אות צריכין לכסות את החלק שמתחת לנקב כי התינוק יצרפו ובאמת אין לו צירוף (ט"ז סי' ל"ב ס"ק י') וכן אם קפצה הדיו ממקצת אות ונשאר שם רושם. כשמראין לתינוק את הנשאר שהוא שחור להבחין אם בזה שהוא שחור יש בו שיעור אות צריכין לכסות את הרושם שלא יצרפו התינוק (פרמ"ג):
אם התינוקות מחולקין הולכין אחר הרוב (לדוד אמת):