מדת הס"ת ושיעור הדפין והשיטין. ובו ה' סעיפים:
אין עושין ס"ת לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו. פירוש שצריך לכוין שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר (כשהוא תפור וגלול) ארוך כשיעור אורך הספר. וזהו משום מצות זה אלי ואנוהו. שאם יהי' ארוך יותר מדאי או עבה יותר מדאי לא יהיה נאה כל כך (נימוקי יוסף) וכמה הוא ארכו. בגויל ששה טפחים. כמו שהיו הלוחות (מרדכי) והם כ"ד אצבעות ברוחב אגודל בינוני והוא רחב שבעה שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח (רמב"ם) ובקלף או פחות או יותר והוא שיהי' ארכו כהקפו. וכן אם עשה בגויל פחות מששה טפחים ומיעט את הכתב או יתר על ששה והרחיב את הכתב הרי זה כמצוה והעמוד שבתוך הספר י"א דמיצטרף להיקף (תוס' והרא"ש) וצריך שיהי' בינוני (שטה מקובצת) וי"א דאינו מיצטרף (רמב"ם) וכן נראה עיקר:
אורך כל שיטה (חוץ מדפי השירות) שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים. ולא תהיה קצרה כדי שלא יהיה הדף נראה כאיגרת. ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב כשהשיטות ארוכות וטועה בראשי השיטות. והיינו דוקא בכתיבה דקה. אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה (הר"ת בשם הר"ח) וכן נוהגין:
נהגו במנין השיטין לא פחות ממ"ח כנגד מסעות של ישראל וי"א לא פחות ממ"ב וסימן ה' ב"ם סיני בקודש. ולא יותר מן ס' כגגד ס' רבוא של ישראל. דהתחלת הקדושה היא ממ"ח או ממ"ב ונמשכת עד ס' (ט"ז) ואם שינה לא פסל. ונוהגין עוד לשרטט למטה שימה יתרה שאין כותבין בה כלל. וגם זאת אינה מעכבת:
אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על ח'. נזדמנה לו יריעה בת ס' ט' דפין לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה דעיקר הנוי מד' וה' דפין (טור) במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה. אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחה עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר היריעות. אעפ"י שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות ממעלה למטה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. ואם יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין. וכל זה משום שאי אפשר בענין אחר:
כשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף. כדי שע"י זה ידעו הכל סיום התורה. משא"כ אם גמר השיטה. ואם סיים בסוף השיטה יש פוסלין הס"ת (באר שבע) ויש מכשירין (פנים מאירות) וכן נראה עיקר: