פורענויות הממון
את החוקים של יובל, שמיטה ואיסור רבית אנו צריכים להבין ביחוד כתריס בפני הפורענויות של שלטון הממון בעולם.
אמרנו בפרק הקודם, כי בחוק היובל אי-אפשר לראות כיוון לבטולה של הבעלות, אך אדרבה לחזוקה, שהבעלים נשארים בעלים לצמיתות בתור חוק ולא יעבור, אולם באופן היותר בולט אנו רואים בזה כיוון להחלשת כח הממון. היובל מראה לנו, כי אין אנו מחזיקים בהכלל של "הכסף יענה את הכל" (קהלת י, יט), ויש בזה "עד כאן", גבול וקצב שאי-אפשר לו להכסף להעבירו בשום אופן שבעולם. ואף על פי ששניהם, גם המוכר וגם הקונה, נתרצו ברצון גמור שהבעלות של האחוזה תעבור מיד הראשון להשני, ושלם לו עבור זה בכסף מלא, בכל זאת בטלה ומבוטלת המכירה כשמגיעה שנת היובל, בלי שום טענה ומענה.
איסור רבית שנאמר גם על המלוה גם על הלוה וגם על העדים שולל לגמרי את כחו של הממון בתור כח חי ופעיל, שכל כחו וגבורתו הוא רק ב"הפריה ורביה" הטבעית שבו, שעל ידי הרבית הוא מתרבה מאליו מיום ליום.
ואופייני הוא הדבר, ש"הגזלנים ומלוי ברבית" באים תמיד אצלנו בחדא מחתא, אעפ"י ששני אלו באים משתי נקודות תפיסה הסותרות זו את זו, מן הקצה אל הקצה. נקודת-התפיסה של הגזלנות היא שלילת הבעלות, בעוד שזו של הרבית היא להיפך - הבעלות הבלתי-תלויה בשום דבר, בעלות בלי שום גבול ובלי שום יוצא מן הכלל, שילידיה הוא הממון המתרבה מאליו. ולא עוד אלא שבזה, ברבית, אנו מחמירים הרבה יותר מבגזילה, שכאמור הלאו הוא גם על הלוה וגם על העדים, מה שאין אנו מוצאים בשום לאו אחר. ונראה שהתורה בעצמה מצאה שזו השיטה היא המסוכנת ביותר, ועל כן נחוץ להלחם עמה באמצעי-מלחמה יותר חריפים.
ואם איסור הריבית שלל מהממון את כח הפריה ורביה שבו, הנה השמיטה שללה גם את הקרן. ואנו רואים תיכף את ההבדל ביחס התורה להקרקע מחד גיסא ולהכסף מאידך גיסא. בנוגע להבעלות של קרקעות, בא דין היובל שהכיוון שבו הוא, כאמור, לחזוקה של הבעלות, בעוד שבנוגע להכסף בא דין השמיטה, שכל עיקרה היא הפקעת בעלותו של בעל הכסף.
ואמנם ע"י שני הדברים הנ"ל בלבד, כבר נשלל כל האינטרס של הממון, כי מה היה יכול לעשות איש יהודי בהממון שלו כשהיינו על אדמתנו. על ידי האפשרות של רבית נעשה הממון למעין דבר שיש בו רוח-חיים, בעוד שאיסור הרבית שולל ממנו את כל הנשמה ועושהו לפגר חסר-תנועה, וגם אם יקנה בזה קרקעות, לא ישארו לו אלה לעולם ועד מטעם דין היובל. ואם ירצה להיות "עכברא דשכיב אדינרי" (סנהדרין כט, ב), הוא יהיה יותר גרוע מן העכבר, כי הוא עובר בזה על "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו, ט). אלא שהוא צריך להלוות בתור גמילת-חסד לכל איש הדורש ומבקש, אף על פי שהוא יודע מראש שכשתגיע שנת השמיטה כבר נעשה ממונו לדבר האבוד לגמרי. באופן שאי-אפשר היה כלל להביט בעיני קנאה על הרכושני היהודי.
ואמנם בהמשך הימים נתבטלו כמעט, במעשה, החוקים הללו, היובל, מפני שזוהי מצוה התלויה בארץ, ושמיטה ורבית ע"י תקנות פרוזבול והיתר-עיסקא כידוע. אבל אם כי נתבטלו גופי החוקים הנ"ל, לא נתבטלה נשמתם שעודנה מרחפת בכל רוחנו.
ובגופא דעובדא, לא החוקים נשתנו, אך סדרי החיים נשתנו, או יותר נכון לומר שלא היו לנו כלל סדרי חיים משלנו. אחרים היו המסדרים והפועלים, ואנו רק הנגררים והנפעלים בעל כרחנו. תקון הפרוזבול בא רק "בזמן הזה" לדעת הרמב"ם (פ"ט מה' שמיטה הט"ז), ו"היתר עיסקא" רק בתקופה מאוחרת מאוד, כשהגלות כבר התגברה עלינו באופן מבהיל ועשתה בנו שמות נוראות, גם בגוף וגם בנפש.
אבל ברי לנו, כי לו היו סדרי חיינו הולכים במהלכם הרגיל והטבעי, ככל עם היושב על אדמתו שחייו אינם תלויים בדעת אחרים אלא בדעתו הוא, כי אז לא היינו מבקשים היתר לרבית על ידי היתר עיסקא, אלא להיפך, היינו אוסרים הרבה דברים שאנו חושבים כעת בתור עיסקא אמיתית, והיינו מוצאים גם בזה אבק - רבית. כמו שאנו רואים באמת שהנביאים והחכמים הקדמונים שלנו היו מתנגדים גמורים להרכושניות ולהרכושנים בכלל, ולא הביטו בעין יפה על העסקא ועל הסחר-ומכר בכלל, בהיות שאלה כבר אינם מתפרנסים מיגיע כפם בלבד (עיין תהלים קכח, ב), אלא בעיקר מכח הממון הפרה ורבה מאליו, ואם אין בזה עבירה על גופי התורה, יש בזה משום עבירה על רוח התורה.
כנען, בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, ויאמר אפרים אך עשרתי, מצאתי און לי... ואנכי ה' אלקיך מארץ מצרים, עוד אושיבך באהלים כימי מועד - אומר הושע הנביא בפה מלא, וכביאורו של רש"י על זה: "אתם סומכים על עצמכם שאתם סוחרים ורמאים?... עוד אושיבך - אכרית מתוכך סוחרי מרמה, ואושיבך באהלים כימי מועד הראשון, שהיה יעקב איש תם יושב אהלים" (הושע יב, ח-י).
ואמנם השם "כנעני" שהנביא מכתיר בזה את הסוחרים, כבר מדבר בעדו. וחז"ל אמרו בפשטות גמורה, כי התורה "לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרנין" (עירובין נה, א). ועוד ביתר בהירות: "ה' בדד ינחנו - עתיד אני להושיב אתכם בנחת רוח בעולם; ואין עמו אל נכר - שלא יהיו בכם בני אדם עוסקים בפרקמטיא של כלום, כענין שנאמר, יהי פסת בר בארץ... (תהלים עב, טז) שיהיו חטין מוציאין גלוסקאות... ואתה בא ונוטל ממנה כדי פרנסתך" (ספרי, דברים פט"ו). ועוד: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום (איכה א, יד) - זהו שמזונותיו תלויים בכספו" (יבמות סג).
כי אמנם אעפ"י, שכאמור, עומדת התורה על הכרת הבעלות בהכרה שלמה ומלאה, ואפשר לו לאדם מישראל לרכוש לו גם נכסי דניידי וגם נכסי דלא ניידי על פי עמלו ויגיע כפו, אבל כמעט שאין באפשרות כלל לפי חוקי התורה, וביחוד לפי רוח התורה, שתהיה לו עשירות נפרזה. וכבר אומרת התורה בעצמה, "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו), בבחינת הא בהא תליא. וחז"ל אומרים זאת באופן פשוט בלי שום מליצות: "יאה עניותא לישראל", ולא מצאו בכל הדורות ובכל הזמנים רק יחידים-שרידים מעט מזעיר שהעשירות הנפרזה תתאים אצלם עם התורה - "מימות משה ועד רבי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נט, א), וריש לקיש הניח אחריו קבא דמוריקי (קב של כרכום), "קרי אנפשיה, 'ועזבו לאחרים חילם'" (גיטין מז, א).
ולא לחנם אנו רואים שהנביאים מכים בשבט זעמם ביחוד את אילי הכסף, שרואים אצלם רק גזלת העני בבתיהם: "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ואתם בערתם הכרם, גזלת העני בבתיכם, מה לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" (ישעיה ג, יד-טו). וכהנה וכהנה בכל הנביאים, אף על פי שכתוב הדר הוא "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). כי כאמור, ראו בכל עשירות נפרזה - זולת יחידים יוצאים מן הכלל, והמעטים מאוד בכל הדורות - סבות מתנגדות לרוח התורה ונשמתה, אף על פי שבמעשה קיימו את גופי התורה.
ולא נתקררה רוחה של היהדות עד שלא מצאה תיאור אחר להמשיח שלנו, זולת התואר "עני" (זכירה ט, ט).