Judaism's Life Changing Ideas; A Weekly Reading of the Jewish Bible, Bereshit; The Faith of God

Bereshit
The Faith of God בראשית
אמונתו של אלוהים

In stately prose the Torah in its opening chapter describes the unfolding of the universe, the effortless creation of a single creative Force. Repeatedly we read, “And God said, Let there be…and there was…and God saw that it was good” – until we come to the creation of humankind. Suddenly the whole tone of the narrative changes: בסגנון סיפורִי הדוּר מתארת התורה בפרק הפתיחה שלה איך נגול העולם אל ההוויה, איך נברא העולם באפס־מאמץ בידי כוח יוצר נשגב אחד. שוב ושוב אנו קוראים — ״ויאמר אלוהים יהי... ויהי... וירא אלוהים כי טוב״ — עד שאנו מגיעים אל בריאת האדם. כאן, לפתע פתאום, משתנה נימת הסיפור:

And God said, “Let us make man in our image, according to our likeness, and let them rule over the fish of the sea, and over the birds of heaven, and over the cattle, and over all the earth, and over every moving thing that moves upon the earth.” So God created man in His image, in the image of God He created him, male and female He created them. (Gen. 1:26–27) וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים, ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ״.
וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ,
בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ,
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כו–כז)

The problems are obvious. First, why the preface, “Let us make…”? In no other case does God verbally reflect on what He is about to create before He creates it. Second, who is the “us”? At that time there was no “us.” There was only God. הבעיות מזדקרות לעין. ראשית, מה פשר הפתיחה ״נַעֲשֶׂה״? בשום מקום אחר בסיפור הבריאה לא חושב אלוהים במילים על מה שהוא עומד לברוא. ושנית, מה פשר לשון הרבים? מיהם ה״אנחנו״ שאלוהים מדבר בשמם? האם היה שם מישהו בזמן ההוא, לבד ממנו?

There are many answers, but here I want to focus only on one given by the Talmud. It is quite extraordinary. The “us” refers to the angels with whom God consulted. He did so because He was faced with a fateful dilemma. By creating Homo sapiens, God was making the one being other than Himself capable of destroying life on earth. Read Jared Diamond’s Guns, Germs and Steel or Collapse¹Jared Diamond, Guns, Germs and Steel (New York: W. W. Norton and Co., 1997); Collapse: How Societies Choose to Fail or Succeed (New York: Viking Press, 2004). and you will discover how destructive humans have been wherever they have set foot, creating environmental damage and human devastation on a massive scale. We are still doing so. This is how the Talmud (Sanhedrin 38b) describes what happened before God created humankind: יש תשובות רבות, אך כאן אני רוצה להתמקד באחת מהן בלבד, הניתנת במדרש המובא במסכת סנהדרין בתלמוד. היא חריגה למדי. הרבים הם המלאכים שאלוהים התייעץ איתם. הוא עשה זאת מפני שהייתה לו התלבטות גורלית. הוא ידע כי בבוראו את האדם, את ההומו ספיינס, יברא את הישות היחידה לבד ממנו עצמו המסוגלת להשמיד את החיים על פני האדמה. אם תקראו בספריו של ג׳ארד דיימונד רובים, חיידקים ופלדה והתמוטטות (שהופיעו גם בתרגום עברי) תגלו כמה הרסניים היו בני האדם בכל מקום שדרכה בו כף רגלם, איזה נזק סביבתי חוללו ואיזו כליה המונית המיטו על בני מינם ועל מינים אחרים. הנה כך מתאר המדרש במסכת סנהדרין את אשר אירע לפני בריאת האדם:

When the Holy One, blessed be He, came to create man, He created a group of ministering angels and asked them, “Do you agree that we should make man in our image?” They replied, “Sovereign of the Universe, what will be his deeds?” God showed them the history of mankind. The angels replied (Ps. 8:5), “What is man that You are mindful of him?” [in other words, let man not be created]. God destroyed the angels. He created a second group, and asked them the same question, and they gave the same answer. God destroyed them. He created a third group of angels, and they replied, “Sovereign of the Universe, the first and second group of angels told You not to create man, and it did not avail them. You did not listen. What then can we say but this: The universe is Yours. Do with it as You wish.”
Then God created man.
When it came to the generation of the Flood, and then to the generation of the builders of Babel, the angels said to God, “Were not the first angels right? See how great is the corruption of mankind.”
Then God replied (Is. 46:4), “Even to old age I will not change, and even to grey hair, I will still be patient.” אמר רב יהודה, אמר רב:
בשעה שביקש הקב״ה לברוא את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם, ״רצונכם נעשה אדם בצלמנו?״ אמרו לפניו, ״ריבונו של עולם, מה מעשיו?״
אמר להן, ״כך וכך מעשיו״. אמרו לפניו, ״ריבונו של עולם, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?״ (תהלים ח, ה) [כלומר, אל תברא את האדם].
הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שנייה [של מלאכים].
כת שלישית אמרו לפניו, ״ריבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא. כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך — עשֵׂה״.
[ברא אלוהים את האדם, ועברו הדורות.]
כיוון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו [המלאכים], ״ריבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך?״ אמר להן, ״וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל״ וגו׳ (ישעיהו מו, ד).¹סנהדרין לח ע״ב.

This goes to the core of the dilemma even God could not escape. Were He not to create humanity there would be no one in the universe capable of understanding that he or she was created and that God exists. Only with the birth of humanity did the universe become self-conscious. Without us, it would be as if God had created billions of robots mindlessly doing what they been programmed to do for all eternity. So, even though by creating humans God was putting the entire future of creation at risk, God proceeded to create humankind. הנה לנו לב הדילמה שאפילו אלוהים אינו יכול לברוח ממנה. אם לא יברא את האדם, לא יהיה בעולם שום יצור המסוגל להבין שהוא נברא ושאלוהים קיים. רק בהולֶדת האנושות נעשה העולם מודע לעצמו. בלעדינו, בני האדם, כל הברואים היו כרובוטים, מיליארדים על מיליארדים של רובוטים העושים בלי דעת את מה שתוכנתו לעשות לנצח. וכך, אף על פי שבריאת האדם הֶעמידה את עתידה של הבריאה כולה בסכנה, השלים אלוהים את תוכניתו וברא את האדם.

This is radical theology indeed. The Talmud is telling us is that the existence of humankind can only be explained by the fact that God had faith in man. As the Sifrei explains the phrase in Moses’ song, “the God of faith” (Deut. 32:4) – this means, “the God who had faith in the universe and created it.”²Sifrei, Haazinu 325. The real religious mystery, according to Judaism, is not our faith in God. It is God’s faith in us. זוהי תיאולוגיה רדיקלית. התלמוד אומר לנו כאן שאפשר להסביר את קיומה של האנושות רק באמצעות העובדה שאלוהים האמין באדם. הנה כך מסביר מדרש ההלכה התַּנָאִי ספרֵי את הביטוי ״אֵל אֱמוּנָה״ בשירת האזינו: ״שהאמין בעולם וּבְרָאוֹ״.²ספרי דברים לב, ד. המסתורין הדתי האמיתי, אומרת היהדות, איננו אמונתנו באלוהים — אלא אמונתו של אלוהים בנוּ.

This is the extraordinary idea that shines through the entire Tanakh. God invests His hopes for the universe in this strange, refractory, cantankerous, ungrateful, and sometimes degenerate creature called Homo sapiens, part dust of the earth, part breath of God, whose behaviour disappoints and sometimes appals Him. Yet He never gives up. רעיון יוצא דופן זה מזדהר מן התנ״ך כולו. אלוהים תולה את תקוותיו ואת ציפיותיו מן העולם ביצור המוזר, קשה העורף, חם המזג, כפוי הטובה והמנוון לעיתים הקרוי הומו ספיינס, שחלקו עפר הארץ וחלקו רוח אפו של אלוהים, שמעשיו מאכזבים תדיר את בוראו ולפעמים אף מעוררים את חמתו. ובכל זאת, לְעולם אין אלוהים מוותר.

He tries with Adam, Noah, Abraham, Isaac, Jacob, Moses, Joshua, a string of judges and kings. He tries with women also, and here succeeds much better. They are more faithful, less violent, less obsessed with power. But He refuses to give up on men. He has His most passionate relationship with the prophets. They understand Him and become bearers of His word. Yet most of the prophets end up as disappointed with people as is God. הוא מנסה שוב ושוב — עם אדם, עם נח, עם אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע, ושלשלת של שופטים ומלכים. הוא מנסה לזמן אל המשימה הגדולה גם נשים, וכאן מצליח הרבה יותר. הן נאמנות יותר, אלימות פחות, נוהות פחות אחר הכוח. אבל אלוהים מסרב לוותר על הגברים. קרובים במיוחד הם יחסיו עם הנביאים. הם מבינים אותו, ונעשים נושאי דברו לעולם. אך רובם, סופם שהם מתאכזבים מקהל בני האדם, כשם שאלוהים מתאכזב מהם.

The real subject of the Torah is not our faith in God, which is often faltering, but His unfailing faith in us. The Torah is not man’s book of God. It is God’s book of man. He spends a mere thirty-four verses describing His own creation of the universe, but more than five hundred verses describing the Israelites’ creation of a tiny, temporary, portable building called the Mishkan, the Sanctuary. God never stops believing in us, loving us, and hoping for the best from us. There are moments when He almost despairs. Our parasha says so: הנושא האמיתי של התורה איננו אמונתנו באלוהים, שלעיתים קרובות היא מגומגמת, אלא אמונתו המתמדת של אלוהים בנו. התורה איננה ספרו של האדם על אלוהים. היא ספרו של אלוהים על האדם. רק 34 פסוקים מתארים בה איך אלוהים ברא את העולם, אך יותר מ־500 פסוקים מתארים איך בנו בני ישראל מבנה קטן, ארעי ונייד שנקרא המשכן. אלוהים אינו חדל לעולם להאמין בנו, לאהוב אותנו, ולצפות מאיתנו לטוב ביותר. לרגעים הוא כמעט מתייאש. כבר בפרשתנו מסופר על רגע כזה:

The Lord saw how great the wickedness of the human race had become on the earth, and that every inclination of the thoughts of the human heart was only evil all the time. The Lord regretted that He had made human beings on the earth, and He was grieved to His very core. (Gen. 6:5–6) ״וַיַּרְא ה׳ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם ה׳ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״ (בראשית ו, ה–ו).

But Noah, good, innocent, upright, consoles Him. For the sake of one good man God was prepared to begin again. אבל נח, איש טוב, תם וישר, מנחם אותו. ולמען אדם טוב אחד אלוהים מוכן להתחיל מחדש.

Of course, all of this is a matter of faith – as is all belief in the thoughts and feelings of persons other than myself. Do I really know whether those closest to me – my marriage partner, my children, my companions, my friends – love me or have faith in me, or is that just wishful thinking on my part? Atheists sometimes think that belief in God is irrational while belief in other people is rational. That is simply not so. The proof is the failure of the man who, at the dawn of the Enlightenment, sought to put philosophy on a rational basis: Rene Descartes. Descartes famously said, Cogito ergo sum, “I think, therefore I am.” All he was sure of was his own existence. For anything else – the existence of physical objects, let alone other minds – even he had to invoke God. כמובן, כל זה הוא עניין של אמונה — כמו כל מתן אמון במחשבות וברגשות של אנשים זולתנו. האם אני באמת יודע אם נכון הוא שהאנשים הקרובים אליי ביותר — רעייתי, ילדיי, חבריי הטובים — אוהבים אותי או מאמינים בי, או שמא זאת רק חשיבה משאלתית מצידי? אתיאיסטים חושבים לפעמים שהאמונה באלוהים היא אי־רציונלית ואילו האמונה באנשים אחרים היא רציונלית. אבל זה פשוט לא נכון. ההוכחה לכך היא כישלונו של האיש שבשחר ימי הנאורות ביקש לכונן פילוסופיה על בסיס רציונלי: רנֵה דֶקארט. דקארט ידוע במימרתו ״אני חושב, משמע אני קיים״. הוא היה בטוח רק בדבר אחד: עצם קיומו שלו. לגבי קיומו של כל דבר אחר — קיומם של עצמים חומריים, כל שכן קיומן של תודעות אחרות — אפילו הוא נאלץ לפנות קודם לכן לאלוהים ולהניח את קיומו.

I for one do not have enough faith to be an atheist.³Of course an atheist might say – Sigmund Freud came close to saying this – that faith is simply a comforting illusion. That really is not so. It is far more demanding to believe that God summons us to responsibility, that He asks us to fight for justice, equality, and human dignity, and that He holds us accountable for what we do, than to believe that there is no meaning to human existence other than ones we invent for ourselves, no ultimate truth, no absolute moral standards, and no one to whom we will have to give an account of our lives. Fifty years of reflection on this issue have led me to conclude that it is atheism that is, morally and existentially, the easy ­option – and I say this having known and studied with some of the greatest atheists of our time. That is not to say that I am critical of atheists. To the contrary, in a secular age, it is the default option. That is why now, more than at any other time in the past two thousand years, it takes courage to have and live by religious faith. To be an atheist you have to have faith, either in humankind as a whole, or in yourself. How anyone can have faith in humankind after the Holocaust defies all reason. The single most calculated, sustained crime of man against man happened not in some benighted third-world country, but in the heart of a Europe that had given birth to Kant and Hegel, Bach and Beethoven, Goethe and Schiller. Civilisation utterly failed to civilise. Humanism did not make men humane. אשר לי, אין לי מספיק אמונה כדי להיות אתיאיסט.³אתיאיסט יכול לומר, כמובן, את מה שזיגמונד פרויד היה קרוב לומר: שהאמונה היא רק אשליה מנחמת. אך זו שגיאה. להאמין שאלוהים קורא לנו ליטול יוזמה, שהוא מבקש מאיתנו להילחם למען הצדק והשוויון וכבוד האדם, ושהוא רואה בנו אחראים למעשינו — הוא דבר תובעני הרבה יותר מלהאמין שאין לקיום האנושי משמעות מעבר לזו שאנו ממציאים לעצמנו, שאין אמת מוחלטת ואמות מידה מוסריות מוחלטות, ושאין מי שאנו עתידים ליתן לפניו דין וחשבון. חמישים שנות מחשבה בעניין זה הובילו אותי אל המסקנה שהאתיאיזם הוא הדרך הקלה, מבחינה מוסרית ומבחינה קיומית — ואני אומר זאת לאחר שהתוודעתי לכמה מגדולי האתיאיסטים בזמננו ולמדתי יחד איתם. אין פירוש הדבר שאני ביקורתי כלפי אתיאיסטים. בעידן החילוני שלנו זו ברירת המחדל. אך דווקא משום כך, בימינו, יותר מבכל עת באלפיים השנים האחרונות, צריך אומץ כדי לחיות על פי אמונה דתית. כדי להיות אתיאיסט נדרשת אמונה — להאמין בָּאדם, כלומר באנושות כמכלול, או לפחות בעצמך. והאמת היא שלהאמין באנושות אחרי השואה הוא מעשה הנוגד כל היגיון. הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשוכה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.

When I first stood at Auschwitz-Birkenau the question that haunted me was not “Where was God?” God was in the command “You shall not murder.” God was in the words “You shall not oppress the stranger.” God was saying to humanity, “Your brother’s blood is crying to Me from the ground.” God did not stop the first humans eating forbidden fruit. He did not stop Cain from committing murder. He did not stop the Egyptians enslaving the Israelites. God does not save us from ourselves. That, according to the Talmud, is why creating man was such a risk that the angels advised against it. The question that haunts me after the Holocaust, as it does today in this new age of chaos, is “Where is man?” כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה ״היכן היה אלוהים?״. אלוהים היה בַּדיבֵּר ״לֹא תִרְצָח״. אלוהים היה במילים ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה״. אלוהים אמר לאנושות ״קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה״. אלוהים מורה לנו את הדרך הנכונה — אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. אלוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהִכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל. משום כך, על פי האגדה התלמודית שקראנו, בריאת האדם נראתה בעיני המלאכים סיכון שאין ליטול. השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא ״היכן האדם?״

As for believing only in yourself, that is hubris. Every serious thinker since the dawn of history has known that this ends in nemesis. ואשר לאמונה רק בעצמך — זהו היבריס. כל הוגה דעות רציני, עוד משחר ההיסטוריה, הבין שהיבריס נגמר בנמסיס: שעל רהב אנושי חסר גבול יבואו נקם ושילם.

There are only two serious possibilities to be entertained by serious minds. Either the one put forward by the Torah that we are here because a Force greater than the universe wanted us to be, or the alternative: that the universe exists because of a random fluctuation in the quantum field, and we are here because of a mindless sequence of genetic mutations blindly sifted by natural selection. Either there is or there is not meaning to the human condition. The first possibility yields Isaiah; the second, Sophocles, Aeschylus, and Greek tragedy. The Greece of antiquity died. The Israel of Abraham and Moses still lives. בפני כל אדם רציני עומדות רק שתי אפשרויות רציניות. האחת היא זו המוצגת בתורה: שאנחנו כאן מפני שכוח נשגב, גדול מן העולם, רצה שנהיה כאן. השנייה: שהעולם קיים בגלל תנודות אקראיות בשדה הקוונטי, ואנחנו נמצאים בו בגלל רצף נטול יד מכוונת של מוטציות גנטיות המסוננות בברירה טבעית עיוורת. לקיום האנושי יש משמעות — או אין. האפשרות הראשונה הולידה את הנביא ישעיהו. השנייה את סופוקלס, אייסכילוס והטרגדיה היוונית. יוון העתיקה עברה מן העולם. ישראל של אברהם ומשה עודה חיה.

I respect those who choose Greek tragedy over Jewish hope. But those who choose Judaism have made space in their minds for the most life-changing idea of all: Whether or not we have faith in God, God has faith in us. אני מכבד את אלה הבוחרים בטרגדיה היוונית על פני התקווה היהודית. אבל אלה הבוחרים ביהדות פינו חֶדֶר בליבם לרעיון משַנֵּה־חיים מאין כמוהו: שבין שמאמינים אנו באלוהים בין לאו, אלוהים מאמין בנו.

There may be times in our lives – certainly there have been in mine – when the sun disappears and we enter the cloud of black despair. King David knew these feelings well. They are the theme of several psalms. People can be brutal to one another. There are some who, having suffered pain themselves, find relief in inflicting it on others. You can lose faith in humanity, or in yourself, or both. At such times, the knowledge that God has faith in us is transformative, redemptive. As David said: “Even were my father or mother to forsake me, the Lord would still receive me” (Ps. 27:10). יש בחיי רבים מאיתנו, בטוחני לפחות שבחיי שלי, זמנים שהשמש מתכסה בהם מאחורי ענן שחור של ייאוש. דוד המלך הכיר תחושות אלו מקרוב. הן נושאם של כמה ממזמורי תהלים. אנשים יכולים להיות אכזרים זה כלפי זה. יש אנשים המנסים להקל על כאבם שלהם בגרימת כאב לאחרים. אדם עשוי לאבד אמונה באנושות, או בעצמו, או גם וגם. בזמנים כאלה, הידיעה שאלוהים מאמין בנו היא ידיעה גואלת, הופכת־לב. כדברי דוד במזמור כז: ״כִּי [אפילו] אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי — וַה׳ [תמיד] יַאַסְפֵנִי״.

We may lose heart; God never will. We may despair; God will give us hope. God believes in us even if we don’t believe in ourselves. We may sin and disappoint and come short again and again, but God never ceases to forgive us when we fail, and lift us when we fall. ידינו רפות לפעמים; לעולם לא יד אלוהים. אנו עלולים לומר נואש; לא כן ה׳, הנותן לנו תקווה. אלוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו. אנו עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם, אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו כושלים ולרוממנו בנופלנו.

Have faith in God’s faith in us and you will find the path from darkness to light. האמינו אפוא באמונתו של אלוהים בנו — ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה.

Life-Changing Idea 1
God believes in us even if we don’t always believe in ourselves. Remember this, and you will find the path from darkness to light. רעיון משנה־חיים 1:
אלוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו. זכרו זאת, ותמצאו את הדרך מאפלה לאורה.