דיני מציאה ואבידה מתבארים ביסודם בפרק השני (״אלו מציאות״) של מסכת זו, ואילו הפרק הראשון עוסק בעיקרו בפרט אחד מדינים אלה: מה הדין כאשר שני אנשים טוענים טענת בעלות ביחס לאותה מציאה. לכאורה נראה דיון זה כמִשְׁנִי מצד עניינו וחשיבותו, ויותר מזה — הוא נראה כהקדמת המאוחר למוקדם, אבל למעשה אין הדבר כן. שכן בפרק זה, מתוך המשא והמתן בשניים האוחזים בטלית אנו נזקקים לברר בעיות יסוד אחדות: את הנושא של ״זכיה״, והדרך בה נוקטים לגבי טענות נוגדות בדבר בעלות על חפץ. בדרך אגב מתעוררת (ואף נדונה במקצת) גם שאלה אחרת: שאלת דרכי הקנין. לאמור: מה הם האמצעים והדרכים הפורמליים שעל ידם מועברת זכות הבעלות. אך עיקרי הדיון הם בבירורה של שאלת יסוד: כאשר יש לכמה אנשים תביעות לבעלות (או לזכות שימוש מסויימת) בדבר אחד, מה הם האופנים שבהם מבררים את הספקות שבדבר, וכיצד מחלקים את הזכויות בין הטוענים השונים. This chapter deals primary with cases of a lost item that was found and is claimed by two individuals. Whereas the fundamental halakhot concerning lost items are discussed in the second chapter, the discussions in this chapter focus on questions relating to ownership and methods of acquisition, in particular, how the court adjudicates conflicting claims to the same rights or property. The chapter addresses the process of clarifying these conflicting claims and the apportioning of rights and ownership.
בתוך בירורה של בעיה עקרונית זו עולות כמה שאלות, עיוניות ומעשיות: כאשר שני אנשים טוענים לבעלות על חפץ אחד, האם מחייב הדבר לומר שלפחות אחד מהם משקר? ואם כן, באלו דרכים יש לפעול כנגד אדם המרמה ביודעין? האם אֶמְצְעֵי השכנוע והקביעה שבידי בית דין (למשל: השבעתו שאיננו משקר) יש בהם משמעות, לאחר שבעצם חושדים בו כרמאי? וצד אחר: אם נניח ש״אין רמאי״, שיתכן מצב שבו יש באמת לשני אנשים זכויות מסויימות לגבי אותו דבר עצמו, מה הוא קנה-המדה שלפיו אנו קובעים את מדת הזכות שיש לכל אחד — כל עוד אין בידינו הוכחות מכריעות לגבי אמיתותן של תביעות? In analyzing this topic, the chapter addresses many specific questions, both conceptual and practical: Does the fact that two people lay claim to the same item mean that one is deliberately lying? If so, how does the court act against the deceitful party? When is it appropriate for the court to use methods of clarification and coercion, such as requiring a litigant to take an oath, in the context of litigants who are suspect? How is the court to act if it is believed that both litigants may be somewhat justified in their claims and neither is actually lying? How does a court allocate rights to a contested property when it is not possible for the court to fully clarify the facts of the case?
שאלה בסיסית אחרת העולה מתוך דיונים אלה היא בדבר מעמדם וזכויותיהם של אנשים נוספים, הקשורים במדת מה באותו נושא אלא שאין להם כל ייצוג בשעת המשא והמתן. למשל, סכסוך בין לווה למלוה בדבר בעלות על שטר איננו נוגע רק לשני אלה בלבד, אלא גם למספר גדול של אנשים אחרים שעשו עסקות עם כל אחד מן הצדדים במשך הזמן. וכיוצא בזה: היחסים המשפטיים בין גוזל השדה והנגזל מסתבכים משום שיש גם לקוחות המעורבים — מדעת או שלא מדעת — בסכסוך זה. הבהרתן של שאלות יסודיות אלה, וכמה וכמה בעיות מִשְׁנִיוֹת התלויות בהן, היא עיקר עניינו של פרק זה. Another issue that arises in this context is the question of how the court relates to the status and rights of people who are peripherally involved in a case. What is the status of one who is not a litigant but is impacted by the case? As an example, the conflict between a debtor and creditor will affect a broader circle of people, such as one who purchased a field from the debtor and may now be subject to a lien on his land.