בפרק זה נדונו שני נושאים עיקריים, האחד — בהשלמת דיני הקרן, והשני — בדיני הבור.
כהמשך לדברים שבפרק הקודם לענין תשלומים, סוכם בהלכה כי במקרה של ספק לגבי מידת אחריותו של המזיק הולכים לפי הכלל של ״המוציא מחבירו עליו הראיה״. משום כך, שור שנגח פרה מעוברת ונמצא עוברה מת בצדה — צריך בעל הפרה להביא ראיות שמחמת נגיחת השור נגרמה ההפלה. וכיוצא בו פרה (תמה) מעוברת שנגחה, אף שהעובר נחשב כחלק מגוף המזיק — אין גובים מן הוולד אלא אם כן היתה ראיה שאכן היתה מעוברת בשעה שנגחה.
נושא אחר עניינו ביחס למי שהכניס את רכושו (בהמתו או חפציו) לרשות חבירו ונגרם על ידי כך נזק, אם לנכנס ואם לבעל החצר. והכלל הוא שאין מניחים שבעל החצר חייב בשמירת רכושו של הנכנס לרשותו אלא אם כן התחייב לשמור, וכן אין הנכנס ברשות חייב בשמירת רכושו שלא יזיק אלא אם כן התחייב לכך. ולכן, אם אירע נזק מחמת הבהמה (בין בנגיחה או באכילה ודריסה) או שנגרם נזק לבהמה — אם היתה התחייבות של שמירה מצד המזיק משלם, ואם לאו — הריהו פטור. ואם נכנס לחצר חבירו שלא ברשות בעל החצר ונגרם שם נזק — בעל החצר פטור על נזקיו, והנכנס — חייב. וכל זה בנזקי ממונו, אבל אדם שהזיק ברשותו, אם לא היה זה באונס ממש — חייב.
דין אחר ביחס לדמי ולדות: אין דמי ולדות משולמים אלא כאשר אדם התכוון להזיק את חבירו ופגע באשה הרה וגרם לה שתפיל את עוברה. ודמי הוולדות שייכים בעיקר לאבי הוולדות (גם אם אינו נשוי לאשה), ואם מת האיש — ניתן הכסף ליורשיו, ואם אין לו יורשים (כגון שהיה גר) — בדרך כלל זוכה המזיק מן ההפקר.
עיקר הפרק עוסק בדיני הבור. הבור שחייבים עליו בנזקים הוא בור שחופר אדם ופתחו לרשות שאינה שלו, ואינו סותמו או מכסהו כראוי. קיבלו חכמים שיש שיעור לבור לענין חיוב תשלום עבור בעלי חיים שמתו בו — שיהא עומקו עשרה טפחים לפחות (ואם היו מים בבור — אפילו בפחות מכן). אבל אין שיעור לבור לענין אחריות חופר הבור לגבי שאר נזקים. לעומת זאת, אין תבנית מוגדרת לבור, אלא כל חפירה באדמה מכל סוג שיש בה שיעור עומק זה הריהי בגדר בור.
חיוב הבור לגבי מיתה הוא דווקא לגבי בעלי חיים ולא לגבי אדם. ואף בבעלי חיים — אינו חייב אלא אם כן היה זה בזמן מסויים (כגון לילה) או בבעל חיים מסויים (קטן או שוטה) או בכיסוי שאינו מספיק, כך שאין בעל חיים זה יכול להיזהר ולא ליפול לבור. אף שחייבים על נזקי הבור בבעלי חיים ובאדם, אין חייבים בו על נזקים שאירעו לכלים, אפילו היו הכלים קשורים לבעלי החיים.
ובאשר להגדרה העקרונית של בור, הרי סוכם כי חיובו נובע הן מן החבטה לעצמה והן מן הנפילה עצמה (״הבלו״). האחריות על הבור לכסותו כראוי ולהתחייב בנזקיו היא על היוצר את הבור, או על בעליו של הבור. ואם היו שותפים בבור זה, אם כל אחד מהם הביאו לשיעור הראוי לנזק — כל אחד חייב. ואם נגרם הנזק מחמת כיסוי שלא כראוי — השותף שהיה אחרון לטפל בבור הוא החייב באחריות.
נושא זה מהוה מקור לדיון במקרים שבהם יש שותפות של גורמים שונים לנזק, כגון שור הדוחף שור לבור, שמסקנתו כי כל אחד נחשב כמזיק שלם, ולענין התשלומים, אם לא ניתן לגבות מהאחד — גובים מן האחר את כל התשלום.
אף שהתורה דיברה בנפילת שור או חמור נקבע בהלכה כי כל בעלי החיים בכלל זה. ואגב כך גם נאמר כי לא רק לענין נפילה בבור אלא גם לדברים רבים אחרים — הן לאיסור מלאכה בשבת, הן לאיסור כלאים מכל סוג, הן לחיוב השבת אבידה ובפריקה וטעינה — כל בעלי החיים שווים, ולא הוזכרו בתורה שור וחמור אלא מפני שהם מצויים ביותר.