הקדמות לתלמוד הבבלי, עבודה זרה, הקדמה לפרק ד'

פרק זה עוסק בנושאים שונים, והוא המשך והשלמה של הפרק הקודם, אף שיש בו נושאים המתבררים לעצמם. בפרק הקודם עסקנו בבירור ההבדל בין עבודה זרה ובין צלמים וצורות שאינם לצורך זה. ובפרק זה מעלים את השאלה לגבי עבודה זרה של מרקוליס, שעיקרה גל אבנים המצוי בחוץ, שלא בבית מיוחד, שאף שאין בה בהכרח פסל, מכל מקום עצם צורתה ועניינה הוא של עבודה זרה. ואף דרך עבודתה מיוחדת במינה — בזריקת אבנים ההופכות לחלק ממנה עצמה. הדיון בפולחן זה מהוה בסיס לדיון עקרוני מה נחשב כדרך עבודה זרה האסורה ואוסרת, ומה נחשב כתקרובת עבודה זרה הנאסרת אף היא.

שאלה אחרת, שהוחל בבירורה בפרק הקודם, היא איסור ההנאה מעבודה זרה, וכאן נידונה השאלה באלו אופנים מותר ליהנות מרכוש השייך לעבודה זרה.

כבר הוזכר בפרק הקודם שיש דרך ביטול לעבודה זרה, וכאן מבררים כיצד, על ידי מה, אנו חושבים עבודה זרה כמבוטלת. מתוך כך עולה גם שאלה אחרת — מה דין עבודה זרה שעשה בן ישראל, מתי חל עליה איסור, וכיצד דרך ביטולה.

רובו של הפרק עוסק בבירור הלכות בנושא שכבר נזכר בפרקים קודמים, בדין יין נסך, וליתר דיוק — במגעו של גוי ביין, שחכמים אסרוהו בהנאה מחשש שמא ניסכו לעבודה זרה. ובענין זה מתעוררות כמה שאלות: מאיזה שלב של ייצור היין נחשב מיץ הענבים כיין להיאסר? איזה סוג של מגע אוסר את היין? כיצד אפשר להבטיח שהנכרי לא יגע ביין? ועוד שאלות שבעיקרן הן בעיות מעשיות — באלו מקרים יש לחשוש שהגוי נגע ביין כאשר לא שלטה ביין עינו של הישראל. שאלות אלה נוגעות באומדן הדעת לגבי היחס שבין הגוי לישראל בקשר ליין, בכל מקרה ומקרה לגופו.

בירורם של הנושאים הללו הוא עיקר עניינו של פרק זה.