XIV. סנהדרין־מכות
סנהדרין ומכות מסכת אחת היא, וכך היתה כתובה ומחוברת ברוב כי"י, כאשר העיד הרמב"ם בפירוש המשניות בתחילת מכות: "מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה". וכך היא נמנית ברשימה שבהלכות פסוקות כ"י אדלר 26391מונש' חס"ז, 1923, 135. למסכת אחת בת י"ד פרקים. וכך נחשבו גם בכ"י ק' סנהדרין ומכות לאחת: סנהדרין פ' יד. וכן ברשימה אחת שבקמברידג'2גינצבורג, Tamid 39, הערה 19. נחשבו מן המסכות של התלמוד: מן סדר נזיקין ה מסכות (נזיקין, סנהדרין, שבועות, ע"ז והוריות), וכן הן כתובות ומחוברות בכ"י פרמא ובקטע קמברידג' אחד3גינצבורג, גנזי שכטר ס"ב, 395., וכן בפירוש אבות לר' יעקב בר שמשון שבמח"ו, 461 (ע"פ כה"י, שם 183): אלא סוף פרק היא במסכת סנהדרין בפרק אלו הן הלוקין, וכן שם בסוף פ"ה (שם 196): אלא משנה היא במסכת סנהדרין בפרק אלו הן הלוקין.
וכך יוצא מן הירוש' מכות פ"א לא ע"ב: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין, שגם מכות למסכת סנהדרין שייכת.
ובנוסח ה"גאון" שבקטע שבג"ש שם (401–402) היה אפילו הבבלי סנהדרין ומכות מסכת אחת4גינצ' שם 395..
אלא שבבבלי, מכות ב א אמרו (סבוראי!): תנא התם קאי (סוף אלו הן הנחנקין) כל הזוממין וכו'5רש"י: מסנהדרין סליק דתנן בשילהי אלו הן הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו'.. ובשבועות ב ע"ב אמרו (סבוראי): מכדי תנא ממכות סליק מאי שנא דתני שבועות. הנה יש אמנם "התם קאי" באותה מסכת (סוכה לז ב), ויש במסכת אחרת (תענית ב א, שבועות יז ב): אבל לשון "ממכות סליק" מַראה שהוא שם מסכת, כמו "שבועות" שאחריו, אע"פ שאפשר לפרש "מענין מכות".
בכל־אופן ברור שבארץ ישראל נחשבו סנהדרין ומכות למסכת אחת.
ואמנם סופה של מסכת סנהדרין העיקרית הוא באמת בסוף פ"א של מכות: סנהדרין נוהגת וכו', סנהדרין ההורגת וכו', כמו שהעיר כבר הופמן6המסדרונה ח"א, רט"ו.. אי־אפשר אפוא בכל־אופן להפריד בין סנהדרין למכות.
יש בה הרבה חלקים ישנים מזמן הבית7[דברי מו"ר זצ"ל בענין זה הובאו מלה במלה ב"מבוא למשנה" פרק III (לעיל עמ' 55–57), לפיכך ראיתי להשמיטם ולתת כאן את תכנם בלבד לשם קשור.]: על סנה' פ"ה מ"ב ("מעשה ובדק בן זכאי וכו' ") ועל דברי הבבלי בענין זה כבר עמד רש"ג באגרתו. ואמנם רוב פ"ב ורוב פ"ד–פ"ז מ"ג, פ"ט מ"ה–מ"ו, פ"י מ"א–מ"ב ופי"א מ"ב–מ"ו הם קדומים.
פ"ב מ"ד – המלך לא דן ולא דנין אותו – תקנה ישנה היא מזמנו של ינאי ושמעון בן שטח (לפי הבבלי) או מזמנו של יוחנן הורקנוס ושמעיה, או שמאי (לפי יוספוס). עתיקה ממנה היא מ"ד – יושב בדין היא עמו. פ"ד מ"ב – המשיאין לכהונה. מ"ה – כיצד מאיימין וכו' – נרמזה בסוטה פ"א מ"ד. כל סדר ארבע מיתות (פ"ו מ"א–פ"ז מ"ג) הוא בוודאי מזמן הבית. פ"ט מ"ה – ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ – כלשון הכתוב. מ"ו – הגונב את הקסוה, בלשון הכתוב: ואת קשות הנסך. הבועל ארמית וכו' – גזירת ב"ד של חשמונאי. כהן ששמש בטומאה וכו' – הלכה ישנה, שהעיד על דומה לה גם ר' אליעזר בתוספתא. פ"י מ"א–מ"ב8פ"י מ"א: ואלו שאין להם חלק וכו' (כל ישראל וכו' – ברייתא היא) שייך באמת לפ"ו מ"ב: שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב, וע"ז אמרו: ואלו שאין להם חלק, אלא שנכנסו באמצע משניות ממקורות אחרים (עי' להלן) והרחיקו אותם. היא משנה אנטי צדוקית. מ"ב – ג' מלכים וכו' – משנת סופרים היא (כעדות רב בבבלי: אנשי כנה"ג מנאום). פי"א הוא המשכו של פ"ט, ומ"ב היא בודאי בזמן הבית.
ומובן, שישנן גם בחלקים הישנים הוספות רבות של תנאים מאוחרים; של ר' יהודה (כ"פ) (בשם ר' אליעזר)9במקום אחר – פ"ו מ"ג – מפורש כך בתוס', וכמו במ"ד בפירוש. וכן בפ"י מ"ב מפורש בתוס' ספי"ב בשם "ר' אליעזר"., בשם ר' יוסי (פ"ה מ"א, פ"ו מ"ד), אבא שאול (פ"י מ"א) ור' עקיבא (פ"י מ"א ופי"א מ"ד).
הוספה היא גם פ"ז מ"א: ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה וכו' רש"א שרפה וכו' והרג; כי "זו מצות הנסקלין" שייך לפ"ו, אלא מפני שהזכירו בפ"ו מ"ה: "אחת לנהרגין ונחנקין ואחת לנסקלין ונשרפין" (סדר החכמים!), הוסיפו כאן מחלוקת ר"ש וחכמים.
רבות מאוד הן ההוספות ממדרש־הלכה, שכל המסכת חדורה בהן: והמדרש – מדרש של דבי ר"ע ברובו: פ"ב מ"א אינו יוצא אחר המטה אלא וכו' – ספרא אמור פרשה ב ח; מ"ד: לא ירבה לו נשים, אלא שמנה עשרה וכו' לא ירבה סוסים, אלא וכו' וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא וכו' – ספרי שופטים פיס' קנח–קנט; פ"ד מ"ה: דבר אחר דמי אחיך וכו' (ושלא יהו המינין אומרים הרבה רשויות בשמים; והלא כבר נאמר); פ"ו מ"ד–מ"ה: כלומר מפני מה זה תלוי וכו' אמר ר"מ וכו' ולא זו בלבד אמרו וכו' אינו עובר עליו – ספרי תצא פיס' רכ"א (אמר ר"מ וכר' – ממשנת ר"מ!); פ"ז מ"ד: הבא על הזכר ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה אם אדם חטא וכו' – המדרש ספרא מכיל' דעריות (דבי ר' ישמעאל!) קדושים פ"י ח, ו"הבא על הזכר" וכו' – הוא פיסקא מן הרישא, כדי להכניס את מדרש־ההלכה: (והרגת את האשה ואת הבהמה) אם אדם וכו'; חוץ מאלו נכנס במשנתנו מדרש־הלכה: בפ"א מ"ו: ומנין לגדולה וכו'10ממשמע שנאמר וכו' שומע את וכו' א"כ למה נאמר וכו' – טרמינולוגיה של דבי ר' ישמעאל! – ספרי מסעי פיס' קס (עי' שם); פ"ח מ"א: שנאמר כי יהיה לאיש בן, בן ולא בת, בן ולא איש, הקטן פטור שלא בא לכלל מצות = ספרי תצא פיס' רי"ח, והוכנס כאן כל המדרש, אע"פ שאינו צריך לראייתו אלא "בן ולא איש"; שם מ"ה: בן סורר ומורה נדון ע"ש סופו וכו' – ספרי תצא פיס' רב בשם ר' יוסי (בבלי עב א: הגלילי), פ"י מ"ד: אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם. (ו)אינן נהרגים וכו' – "שנאמר" זה בא לקשר את מדרשי ההלכה (עד סוף הפרק!) עם "אין להם חלק לעוה"ב", אבל אינו ראיה לו; שכל הלכות עיר הנדחת אין מקומן כאן אלא אגב "חלק לעוה"ב". ופירוש "שנאמר" זה הוא: ודין עיר הנדחת מפורש בתורה11כיו"ב כסוטה פ"ח מ"א: משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה בקרבכם וכו', ושם בפ"ט מ"א: עגלה ערופה בלשון הקודש שנא' כי ימצא וכו'.; זהו אפוא מדרש קדום, ובאמת אינו מתאים לספרי ראה פיס' צג (אבל מתאים למ"ת 68); ומ"ה רישא: הכה תכה את וגו', החמרת וכו' – מובא שם בספרי פיס' צד ב"מכאן אמרו" (החמרת וכו'). אבל מכאן והלאה "החרם אותה" וכו' – ספרי פיס' צד–צה (ועי' מ"ת 70); אבל המדרש: כליל לה' אלהיך אמר ר' שמעון, אם אתה עושה דין וכו', אינו בספרי (גם בכ"י ר'), אלא שישנו במכיל' דברים (מ"ת 70). יש כאן אפוא שימוש בדבי ר"ע (וסתם ספרי הוא ר' שמעון!) ובדבי ר' ישמעאל (מין "תני ר' ישמעאל בדבי רשב"י")12יומא נט א, חולין סט ב, זבחים נג ב וקי"ט ב., ועי' להלן.
מדרש קדום נמצא גם בפ"ב מ"ד: יוצא למלחמה וכו' שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שזה מובא בספרי שופטים פיס' קסא ב"מכאן אמרו", על־יד המדרש של ספרי, וכן מ"ה: אין רוכבין וכו' שנאמר וכו' – שם פיס' קנז ב"מכאן אמרו", וכן פ"ח מ"ד: היה אחד מהן גידם וכו' – מובא (בלי "מכאן אמרו") בספרי פיס' ריט על־יד הדרשה שלו; גם פי"א מ"ב – בספרי שופטים פיס' קנב ב"מכאן אמרו". אלה הם אפוא מדרשים עתיקים, "מדרש־סופרים" (ובוודאי שיש בפרשת המלך13ספרי פיס' קנז. כמה מדרשים עתיקים מאד: מלך ולא מלכה; מקרב ולא מחוץ לארץ, אחיך ולא אחרים; אלכסנדרה. הורדוס).
ואשר לתנא האחרון של משנת סנהדרין, הנה ראינו, שרבים הם מדרשי־ההלכה במסכת זו, מהן מדבי ר"ע ומהן מדבי ר"י: זה מתאים לר' שמעון תנא דספרי, שהיה שונה לפעמים "דבי ר' ישמעאל" (עי' לעיל), ונוטה להם.
ואמנם כמה סתמות ישנם במסכת זו שהם לר' שמעון, ואלו הם14[על סתמות אלו ככר דבר מו"ר זצ"ל בהרחבה ב"מבוא למשנה" פרק VII בסעיף "משנת ר"ש" (לעיל עמ' 153–156). ומשום כך ראיתי להשמיטם כאן ולציין רק את המשניות.]: סנהדרין פ"א מ"ג, פ"ב מ"ד, פ"ג מ"ג, פ"ט מ"ב, מ"ג, פ"ו מ"ד–מ"ה, פ"ז מ"י; מכות פ"ג מ"ג, מ"ו, סנהדרין פ"ז מ"ז.
משנת ר"ש, ישנה, כמו שראינו כבר15ב"מבוא למשנה" פרק VII, "משנת ר"ש" (לעיל עמ' 150 ואילך)., גם בעירובין ובתמורה, וגם בשקלים כמה פרקים הם ממשנת ר' שמעון.
הערות ופירושים
סנהד' פ"ג מ"א16עי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"א עמ' 290.: וחכ"א שני הדיינין (הדינין) בוררין להן (עוד) אחד זה פוסל דיינו (דינו) של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם כשרין (או) מומחין (מפי ב"ד) אינו יכול לפוסלן.
"מפי ב"ד" אין במשניות, ולא בכ"י מ', וגם בגמרא אינו בר"ח. "או" ליתא בכ"י פלו' במשנה ובר"ח בגמרא.
ומדברי ר"ל ור' יוחנן בירוש', ומדברי הגמרא נראה שלא גרסו אלא "או מומחין" ("עד שיקבל עליו ב"ד שמומחה לרבים", כנוסח הספרים וכ"י מ' ורמ"ה בשם רש"י; ר"ח ורמ"ה: בפני ב"ד שמומחה וכו').
אבל חסרון "או" בכמה נוסחאות, וגם הקישור "כשרין או מומחין", בשעה שגם מומחה צ"ל "כשר" ולא קרוב, מוכיח שהכל נוסף, ע"פ דעת ר' יוחנן שבבבלי.
ו"מפי ב"ד" (כ"י ב': מפני = בפני), זהו בוודאי לא "ב"ד מומחה", אלא שנתמנו ע"י ב"ד, "עד שיקבל עליו בפני ב"ד" (כנו' ר"ח ורש"י שלנו), אבל בבכורות פ"ד מ"ד: ואם היה מומחה לבית דין וכו' טרפון פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין וכו' (וכאן בבבלי סנה' לג א: מומחה לרבים, אבל בכ"י שם כבמשנה).
ובירוש' אמרו: כיני מתניתא דיינו של זה הא דיינו לא, ובוודאי שצ"ל כמו שהגיה מהר"ם לונזאנו (ככר לאדן): הא דייניו לא, מעין כיני מתניתא הסמוך: הא עדיו לא, וזו היא לדעתו של ר"ל, שהיא מוחלפת בירוש' עם דעתו של ר' יוחנן, אבל הנכון כבבלי, וכן נראה מן הסיום של הירוש': היך, אמרין וכו'.
והנוסח העיקרי במשנה הוא: וחכ"א שני הדינין בוררין להן (עוד) אחד זה פוסל דייניו של זה וזה פוסל דייניו של זה וכו' אבל אם היו כשירין אינו יכול לפוסלן.
והפירוש הוא, מעין "ה"ק" הראשון שבבבלי, כשזה בורר לו בית דין אחד וזה בורר לו בית דין אחד שניהם בוררין להן עוד אחד, אבל לא, שזה אומד נדון כאן וזה אומר נדון שם (וכך פירשו לר' יוחנן בירוש'), אלא, שאם אחד מבעלי־דינין אומר "להוסיף דיינין" מוסיפין עוד ב"ד שלישי. וזהו פירוש דברי הספרי דברים פיס' יב: היה אחד מהם רואה שחבירו נוצח (שניצוח)17כנו' מדרש תנאים. בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות [להביא] למחר אני [בא ו] מוסיף18כנו' מדרש תנאים. עליכם דיינים, וכברייתא שבתוס' פ"ו ד (שהביא גם הירוש' כאן): לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין.
ו"שני הדינין" (חסר י') פירושו שני בתי הדין, וכן גם ב"משפט" (דב' כה א): ונגשו אל המשפט ("לדינא").
תוס' סנהד' פ"ז ו':
אין מוסיפין על הדין] על הדין שדנין (ק"ו, ג"ש) באיזו הלכה, אין להוסיף ראיות על ראיות בשעת הוויכוח, ומפרש למטה: כיצד אין מוסיפין וכו'.
נגמרו דבריו אין רשאי להשיב וכו'] כמפורש בתוס' סוף מקואות (ספרי חקת פיס' קכד): לא לכל אדם וכו'. ועי' תוס' נדרים פ"ו ה: חזר ר"א ודנו דין אחר, פסח' כח א (מכיל'): חזר ר"י ודנו דין אחר, ועי' ספרי קרח פיס' קיח.
אלא כמדותיו] ע"פ "מדותיו" ושיטתו (כמדת ר"א), עי' ס"ז 312: השיבות על ידיך השיבני על ידי. ירוש' שקלים פ"א ה"ג: וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו.
אחד דן כנגד שנים וכו'] עי' תוס'סוף מקואות.
השיבו – שלש תשובות] תוס' אהלות פ"ב ז–ח, פ"ג ג.
אין דנין אלא במקום מכריעין] כלומר במקום שישנם "המכריעין לפני חכמים" (קידושין כד ב), כמו אין נמנין אלא במקום גדול (שלמעלה). והם הדנים לפני חכמים שבמע"ש, ועי' תוס' קידושין פ"א ד: הכריעו חכמ', תוס' חגיגה פ"א א.
פ"ז ז
אין שואלין מעומד] עי' ברכות כז ב: עמד השואל ושאל, ועי' ח"ד.
פ"ח א
יודעין לדבר] כפשוטו: יודעין לדון ולהתווכח (מעין פי' הרמב"ם), כמו "ר' יהודה ראש המדברים בכ"מ", ועי' בבלי יז ב וירוש' שקלים ריש פ"ה.
פ"ז ז
ואין משיבין אלא במאורע, כ"י וינא: במודע, כלו' במודעא, בהודעה תחילה לתורגמן, שהוא היה ממונה על סדר הוויכוחים (עי' להלן). וכן יוצא מעדיות פ"ו מ"ג: אמרו לו לר"א מה ראית וכו', אמרו לו לר' נחוניא מה ראית וכו', אמרו לו לר' יהושע מה ראית וכו'.