I. קָבצי משניות קדומים
שנים הם המקורות המעידים בפירוש על קובצי הלכות קדומים: מקורות, שמחוץ למשנה ועדויות מפורשות במשנה עצמה.
א. מקורות חיצוניים ופנימיים
המקורות המעידים בפירוש על קבצי הלכות, אע"פ שהם מדברי אגדה, הרי יש להם בוודאי יסוד היסטורי. המקורות האלה הם:
1. עזרא הרביעי1סעיף זה נדפס כמות שיצא מתחת ידי המחבר, אע"פ שמחקו בקוים אלכסונים (חשב לנסחוֹ אחרת?)..
עזרא (הרביעי), ספר שנתחבר בין שנת העשרים והשלשים אחרי החורבן, מספר כי צֻוָה מאת השם לקחת עמו חמשה אנשים ופנקסים, להתבודד אתם ארבעים יום ולכתוב את התורה ה"שרופה" (יד כא–מג): "כי תורתך שׂרופה ואין איש יודע המעשים אשר עשית ואשר תעשה. אם מצאתי חן בעיניך האצל עלי מרוח קדשך ואכתוב כל אשר נעשה מראשית העולם ואשר2et quae, כושית וערבית וארמנית. היה כתוב בתורתך למען אשר ימצאו בני אדם דרך והחפצים לחיות בַּבָּא יחיו" (יד כא–כב).
וכשכלו ארבעים היום והאנשים גמרו לכתוב (מפיו, יד מב–מג) את תשעים וארבעת הספרים, אמר ה' לעזרא: "עשרים וארבעת הספרים אשר כתבת בראשונה מְסוֹר לעם וקָראו בם ראויים ושאינם ראויים. אך שבעים האחרונים שְמור ומסור אותם לחכמים אשר בעמך. בם מקור הבינה ומַעין החכמה ונהר הדעת".
עזרא לקח אתו: "חמשה אנשים" כמספר אלה שכתבו את התורה לתלמי, לפי נוסח מסכת סופרים (פ"א ח'), התבודד אתם "ארבעים יום", כמשה רבינו בהר סיני, וכתב שם כ"ד ספרי הקודש ועוד שבעים ספר. כ"ד כתבי הקודש נמסרו לעם, מה שאין כן שבעים הספרים האחרים – אך ל"חכמים".
אותו ההפרש בין דברים שאפשר לו לפרסמם ובין דברים שעליו להסתירם אנו מוצאים גם בפסוק כה–כו: ואני אדליק בלבך נר השׂכל אשר לא יכבה עד אשר תגמור לכתוב את אשר החילות. ובכלותך לכתוב, מהם פרסם ומהם מסור לחכמים בסתר3עי' גם עזרא (האפוקריפי) יד ד–ה, שה' צוה למשה רבינו: אלה הדברים תפרסם ואלה תסתיר..
חלק מן המתרגמים והמפרשים של ס' עזרא חושבים ש"שבעים הספרים" הנזכרים הם ספרי האפוקליפסיא. אבל תיאור הספרים האלה: בם מקור הבינה ומעין החכמה וכו', אינו מתאים לתוכן של ספרים "סודיים" כאלה, שהם נבואות וחזיונות לעתיד ולהוה, לבושים במשלים וחידות ולא "חכמה ודעת". גם המספר הגוזמאי "שבעים" מתנגד לפירוש זה.
ועוד שבמקום "תורתך" (lex tua), שבפסוק יד כא ("תורת ה' "). נאמר שם ד כג: ותורת אבותינו עד אבדון באה וחוקים (הלכות) כתובים אינם" (et lex partum notstrum in interitum deducta est, et dispositiones scriptae nusquam sunt). "חוקים", "הלכות", dispositiones, אלה הם בודאי אותה πατέρων παράδοσις,διαδοχή ("קבלת אבות", מסורת אבות) הנמצאת אצל יוספוס4קדמוניות סי"ג פ"י ו', שם פט"ז ב'. ובאוונגליון5אל הגלטים א' י"ד. בצורות שונות (גם παράδοσις τῶν πρεσβυτέρων "קבלת זקנים")6יוספוס שם ס"י פ"ד א; מתיא טו ב, מרקוס ז ג ועוד., שאינה כתובה, והיא היא "תורה שבעל פה".
וכל החזון הזה (השביעי) הוא חיקוי לקבלת־התורה בסיני ע"י משה רבינו, ואי־אפשר כלל ש"שבעים הספרים" האלה הם ספרי אפוקליפסיא.
קביש7בספרו Das vierte Buch Esra, עמ' 119. אומר על־כן, שעזרא לא כיון אלא למשנה ואגדה, וגינצבורג8Tamid, 36. מוסיף לחשוב ולמנות ולמצוא בדיוק את המספר "שבעים": נ"ה מסכות של המשנה, ט' דיבורים של ספרא, ומדרשי שמות, במדבר ודברים (אבל גם המכילתא שמות חלוקה ל"מסכות"!). זוהי אמנם הפרזה גדולה. אבל אע"פ שמספר "שבעים" ודאי שהוא כרגיל גוזמא ואע"פ שבכלל לא היה ל"ספר" בימים ההם מובן שלנו, אלא אפילו מגילה קטנה נקראת "ספר"9עי' גם ספרי בהעלותך פיס' פד וש"נ., – אעפ"כ צדקו בעיקר הדברים קביש וגינצבורג שב"שבעים הספרים" כלולים (לפחות: גם) ספרי תורה שבעל־פה.
הרי החזון (כדברי גינצבורג שם) מיוסד על האגדה10ירוש' שקלים ריש פ"ה מח ע"ג., שעזרא "כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים".
ו"מעין החכמה" שבאותם הספרים, הרי הם "מעיינות החכמה" שנסתמו במותו של ר"ע11תוס' סוטה פט"ו ג' (בבלי מט ב).). ובכלל הרי "חכמה" הוא טרמין (עי' גינצבורג שם), שמובנו מזמן התנאים הראשונים "תורה שבע"פ" (משנה, הלכות), בניגוד ל"מקרא"12ב"מ פ"ב מי"א ותוס' ב"מ פ"ב ל' וש"נ.. "זיו החכמה", סוטה פ"ט מט"ו, "דברי חכמה" (שאלות בהלכה). נדה סט ב, ושלשתן יחד: חכמה – בינה – ודעת, אבות פ"ג מי"ז. ונושאי־ה"חכמה" הם "חכמים", ואלו "אינם אצלנו – כדברי יוספוס13בקדמוניות ספר כ' סי"א ב'. – אלא אלו שיודעים יפה את החוקים ומבינים לפרש דברים של כתבי־הקודש".
אלה הספרים נמסרו לחכמים ולא לעם לקרוא בהם, שהרי תורה שבע"פ לא ניתנה להכתב ולהקרא מתוך הכתב.
בימים הסמוכים לחורבן נכתבו אפוא כמה "מגילות סתרים", קובצי הלכות ומדרשות.
1. אפיפנס
אפיפנס14בספרו על ההריזיס, 33 9 (הוצ' Holl, I 459). אומר: קבלות הזקנים נקראות אצל היהודים δευτερώσεις ("משניות"), הן ארבע. אחת הנקראת בשמו של משה ("משנה תורה" "Deuteronomium"). השניה של רבי עקיבא15שם 15 2 [I, 209]: השניה של החכם שלהם – של היהודים – הנקרא עקיבא או Βαραϰίβα = בי ר' עקיבא.. השלישית של אדא או יודא16שם: יודן משנת רבי.. הרביעית של בני חשמונאי, τῶν υἱῶν Ασαμωναίου
אפיפנס מזכיר אפוא "משנת בני חשמונאי". בתלמוד נזכרה שתי פעמים גזרה של בית דין של חשמונאים: הבא על הגויה וכו', זו ששנו בה במשנה העתיקה שבעתיקות17סנהדרין סוף פ"ט (וע"י תרביץ ש"ו, 34), ועי' להלן עמ' 56.: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
כאן נתייחס אפוא קובץ־הלכות לזמן החשמונאים הראשונים. מצד אחר אנו יודעים, כי הצדוקים שבאותו זמן היה להם "ספר גזירֶתֶא" (מג"ת פ"ד) "ספר גזירות", "ספר פסקים", שנגנז ע"י הפרושים כשהגיעו לממשלה18בימי אלכסנדרה, גרץ ח"ג 568.. וכיון שהטעם של הפירוש למג"ת ("מפני שאין כותבין הלכות") מאוחר ואינו בנוסחאות מדוייקות, – הרי קרוב מאד שגם לפרושים היה "ספר גזירות" לפי דעת הפרושים ולפי מסורתם. ויש להזכיר כאן את המסורת (ברייתא) שנזכרה בה"ג ד"ו קמא ע"ד: זקני בית שמאי וזקני בית הילל הם כתבו מגלת בית חשמונאים ועד עכשיו לא עלה לדורות עד שיעמוד כהן לאורים ותומים.
2. הירונימוס
בפירושו לישעיה (ג ח) אומר הירונימוס: אמנם שמאי (Samai) והלל קמו ביהודה (זמן) לא רב לפני לידתו של האדון (הנוצרי); הראשון משניהם (שמאי?) מכונה לדברי אפיפנס,dissipator ("מפזר"), מפני שע"י הקבלות והמשניות, δευτερώσεις, שלו פיזר ו"הכתים" (כך אומר אבי הכנסיה הזה!) את התורה המקובלת. eo quod per traditions et δευτερώσεις suos legio praecepta dissipaverit atque maculaverit.
וודאי שרמוז כאן מה שנאמר בתוס' ברכות סוף פ"ז19ברכות סג א וירוש' שם ספ"ט יג ע"ד. על הלל: הלל הזקן אומר בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס, בשעה שאתה רואה תורה חביבה על ישראל והכל שמחין בה הוי את מפזר וכו'; אלא שהירונימוס בסמכו על אפיפנס, החליף הלל בשמאי.
הירונימוס מייחס אפוא "משניות" לשמאי, כשם שנתייחסו גם בסדר תנאים ואמוראים משניות להלל ושמאי: ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים (ועי' להלן).
3. גם המקורות התלמודיים יודעים לספר ממשניות קדומות. שכמה מדבריהן שקועים במשנתנו:
א. ירוש' שקלים רפ"ה מח ע"ג: אמר ר' יונה כתיב "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" (ישע' נג יב) – זה ר' עקיבה שהתקין ("סידר") מדרש הלכות והגדות (עי' להלן). ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה, מה שהתקין (כלומר: ר"ע?) זה כללין ופרטין (עי' להלן). אמר ר' אבהו: כתיב "משפחות סופרים יושבי יעבץ" (דה"א ב נה), מה ת"ל "סופרים"? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו. חמשה דברים חייבין בחלה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שלשים ושש כריתות בתורה. שלושה עשר דבר בנבלת העוף הטהור. ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאבות ארבעים חסר אחת. אמר ר' אחא: כתיב "לעזרא הכהן הסופר" (עז' ז יא), מה ת"ל "סופר"? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים.
כאן נתייחסו ל"סופרים" ו"אנשי כנה"ג" קובצי־הלכות ומשניות, ביחוד אלו שנשנו במסגרת של ספוּרוֹת ספוּרוֹת.
ואגדות בבליות. שבאו מא"י, מייחסות "משניות" מסודרות אפילו לזמן בית ראשון: כי אתא רב דימי אמר י"ח קללות קילל ישעיה את ישראל וכו'. שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב "כי הנה וגו' " (ישע' ג א), מַשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא (ע"י ויוחסין: בן בבא) וחביריו. פליגי בה רב פפא ורבנן (ילקוט: ורבינא) חד אמר שש מאות סדרי משנה ("היו בימיהן") וחד אמר שבע מאות סדרי משנה (חגיגה יד א). ועל יסוד זה אומר בעל סדר תו"א: מימות משה ועד הלל היו שש מאות סדרי משנה ומהלל ואילך וכו' ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים.
במקום אחר (ע"ז יד ב) נתייחסה אפילו לאברהם אבינו "מסכת עבודה זרה" של ארבע מאות פרקים: א"ל רב חסדא לאבימי גמירי דע"ז דאברהם אבינו די מאה פירקי הוין, ואנן חמשה תנן וכו', שכיון שאברהם אבינו ביער, ע"פ האגדה הישנה, ע"ז מן הארץ, – נתייחסו לו ולזמנו קובצי־הלכות של ע"ז.
ואף לדוד נתייחסה "מסכת"20ירוש' סנהד' פ"ב כ ע"ג.: "ויסך אותם לי"י" (ש"ב כג ט) – קבעה מסכת לדורות21עי' בבלי ב"ק סא ב: דאמרינהו משמא דגמרא, ועירובין נג א: דוד דגלי ["פירש"] מסכתא..
וודאי שכל אלה אינן אלא אגדות. אבל בוודאי שיש יסוד כל שהוא לאגדות אלה, והיסוד הוא: מסורת קבועה ומפורסמת, שהיו כמה קובצי הלכות מזמנים קדומים.
ב. עדויות שבתוך משנתנו
וישנן עדויות, אמצעיות ובלתי־אמצעיות, על "משנה" קדומה, במשנתנו עצמה.
א. במשנה הקדומה (עי' להלן) של חגיגה פ"א מ"ח, שהיא פתיחה לפ"ב מ"א–מ"ד, ומגלָה את יחסהּ של ההלכה המופשטת אל ה"מקרא" ואל המדרש ("מדרש־הלכה"), נזכרים כמה קובצי "הלכות" ("הלכות מרובות"!):
היתר נדרים22על "היתר נדרים" חולקים ר"א ור' יהושע ואומרים שיש להן על מה שייסמכו (ירוש' כאן ובבלי נזיר סב א). ועל אלה שאין להם על מה שייסמכו אומר ר' יהושע: צבתא בצבתא מתעבדא, צבתא קמייתא מה הוית הא לאי בריה הות, ז"א שישנן תולדות וישנן אבות המקובלים. (נדרים ריש פ"ג) פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הילכות שבת (שבת ועירובין)23ההקבלה שבתוס' שנויה כאן סוף פ"א ובסוף עירובין. חגיגות (חגיגה פ"א מ"א–מ"ו) והמעילות (מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין ("דיני ממונות") והעבודות (מעשי הקרבנות: זבחים, מנחות, סדר יומא וסדר תמיד ועוד), הטהרות והטומאות (רוב סדר טהרות) ועריות (קידושין פ"ג מי"ב–פ"ד מ"ח, חלקים מיבמות וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.
ועל הארבע (או חמש) שנמנו במשנה זו בין אלה "שיש להם על מה שייסמכו", "הדינין והעבודות הטהרות והטומאות והעריות", נוספו אחרי זמן עוד ארבע (או שלש) הנזכרות בתוס' שם כ"מוסף": מוסף עליהן הערכין והחרמים וההקדשות ומעשר שני24ומעשר שני, חסר בדפוסים ובכ"י ווינא ובכ"י לונדון בחגיגה, אבל ישנו בעירובין בכל הנוסחאות, ובכ"י ארפורט גם בחגיגה. מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות ויש להן על מה שייסמכו. אבא יוסי בן חנן אומר: אלו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.
אבא25קטע זה – מחקוֹ המחבר בקוים אלכסונים (חשב לנסחוֹ אחרת?), ולפיכך הדפסנוהו באותיות זעירות. יוסי בן חנן, תנא שחי בסוף זמן הבית (פסח' נז א, תוס' סוף מנחות), התנא של שקלים פ"ו (מדות פ"ב מ"ו עי' להלן), סיכם אפוא במשנתו גם את ה"מוסף" (ה"תוספת" למשנה הקדומה)26עי' בריל, צונץ־יובלשריפט, עמ' 91 ואילך. ומנאָם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות. עריות, ערכין, חרמים, הקדשות ומעשר שני.
ו"הלכות" אלו קבוצות הן של הלכות, כשימוש של "הלכות" בכמה מקומות27עי' בלוי, ס' הזכרון לפוזננסקי, עמ' ו' ואילך., וכאן הלא מפורש, שיש בכל אחת מהן "הלכות מרובות".
אם־כן ארבע הקבוצות, שנזכרו במשנת חגיגה, הקדומה דור אחד ל"מוסף" – קדמו שלשה דורות לפחות לאבא יוסי בן חנין, ונסדרו אפוא לכל המאוחר בתחילת ימי הורדוס, וההלכות שנזכרו ב"מוסף" – נסדרו לכל המאוחר בסוף ימי הורדוס. ומשנת חגיגה הנזכרת היא לכל המאוחר מסוף ימי הורדוס.
לכל המאוחר בימי הורדוס נסדרו אפוא: הלכות שבת־עירובין, חגיגה, מעילה, דיני ממונות. סדרי העבודה שבמקדש, עריות, ערכין וחרמים והקדשות (הכלולים במשנתנו במסכת ערכין)28קטע מן המשנה הישנה נמצא בסנהד' פ"א מ"ג: ההקדשות בשלשה הערכין המִטַלְטלין בשלשה – ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן [מגילה פ"ד מ"ג ציטט], שהיא משנה ישנה בסגנון ב"ק פ"א. ומעשר שני.
ואמנם קובץ־הלכות זה, שפתיחתו נמצאת בחגיגה פ"א מ"ח–פ"ב מ"א, הוא ישן נושן, שכן המחלוקת האחרונה ב"סמיכה" שנזכרה בו (פ"ב מ"ב ומ"ג) היא מימי הורדוס, כמו שיוצא מן התוס' חגיגה פ"ב י"א29ירוש' ביצה פ"ב סא ע"ג וכאן פ"ב עח ע"א, בבלי ביצה כ ע"א.: היה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי30בבבלי: והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי [הזקן] (לי' בכי"מ, ועי' ד"ס) ובבא בן בוטא שמו. והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל וכו' בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל. ובבא בן בוטא תלמיד שמאי (גם גיטין נז א) היה כבר "זקן" לפני חידוש בנין ביהמ"ק, לפני שנת השמונה עשרה להורדוס (19 לפני סה"נ), ב"ב ג סע"א–ד רע"א, "בית שמאי" אלו הם אפוא "זקני ב"ש"31בנט, מנצין ח"ט [1882], 35, קובע זמן סידורה של חגיגה בימי יוחנן הורקנוס, וסובר שהיא משנה מימי תלמידי יוסי בן יועזר (פ"ב מ"ב ומ"ז), משנה אנטי־צדוקית (עי' תוס' פ"ב ל"ה), ועי' להלן חגיגה. עמ' 47..
ואף הפרק הראשון של חגיגה (מ"א–מ"ו) – משנה ישנה היא, וכן חלקה השני של חגיגה, "הלכות הקודש" (עי' להלן "חגיגה", עמ' 47 ואילך).
וה"דינין", "דיני ממונות", נקראים כבר בפי ר' ישמעאל "מקצוע גדול": הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן (סוף ב"ב). וקבוצת־הלכות של "שני דייני גזירות" (כנו' הירוש') נשׂרדה במשנתנו (כתובות פי"ג מ"א־מ"ט): שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' נחלקו עליו בני כהנים גדולים32עי' דרכי המשנה, 61; ועי' שירר, געשיכטא, ח"ב 173. וכו' א"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן וכו'. וב"ק פ"א (מ"א–מ"ג) משנה "ירושלמית" קדמונית היא (ב"ק ו ע"ב), ועי' להלן.
והלכות ה"עבודות" היו "זקני ("חכמי") בית דין" מלמדים לכהנים, יומא פ"א מ"ג: מסרו לו זקנים מזקני ב"ד33בניגוד אל "זקני כהונה", שם מ"ה. וקורין לפניו בסדר היום ואומרין לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת; זאת אומרת בוודאי שהיו קורין לפניו פרשת היום עם פירושה ומדרשה34ואינו דומה אל "קורין לפניו שבמ"ו, אע"פ שאפשר שגם שם דרשוהו ופרשוהו, כמו בספרי נשא פיס' יב (סוטה ז ע"ב): כנון אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (איוב טו יח) יהודה הודה וכו'. כיו"ב אנו מוצאים בבכורים פ"ג מ"ו: וקורא מארמי וכו', אבל השונה של פסחים פ"י מ"ד (שהשתמש במשנת בכורים, הופמן, 8) שונה במקומו: ודורש מארמי וכו', והמדרש שנוי בבכורים (ספרי תבוא ומ"ת שם). ודומה לו שנה ר' הושעיה (ירוש' סוטה פ"א יח ע"א, תוס' סוטה ריש פ"ב): כל פרשה סוטה היתה כתובה עליה (על הטבלא) שממנה היה קורא ומתרגם (בתוס': קורא ודורש) כל דקדוקי הפרשה., שהרי העבודה במקדש היתה מתנהגת על פי הוראות הפרושים (יוספוס. קדמוניות סי"ח, פ"א י"ג)35אין בכתב־היד., ואי־אפשר ש"זקני ב"ד" היו מסתפקים בקריאת הפרשה כפשוטה36אין בכתב־היד.. ואף המסורת התלמודית מזכירה "תלמידי חכמים" המלמדים הלכות שחיטה, קבלה, זריקה, קמיצה, מבקרי מומין, שהיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (כתובות קו א, ירוש' שקלים פ"ד מה ע"א).
ובוודאי שהיה לפניהם קובץ־הלכות שעל פיו הורו ולימדו.