Introductions to Amoraic Literature, Part II (Notes and Interpretations for Chapters of the Talmud), Baba Batra, Chapter I

פרק א'

ב ע"א

השוּתפין] šutapu, שותָפָא, סורית שַׁותָפא (שַׁותֵף), משניות מנוקדות: שׁוּתָּפִין ע"מ "עוּבר".

לעשות מחיצה] = "למעבד מחיצתא" בארמית, בלשון המקרא: לבנות חיץ (יחז' יג י), אבל כבר ישנן נקודות־אחיזה גם במקרא: תעשה מלוכה (מ"א כא ז). ועוד, epešu šarrutu, ועי' בגמרא: כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא.

מחיצה] ארמית־בבלית "מחיצתא", מקראית חַיִץ, שנמצא גם בשביעית פ"ג מ"ח, ארמית וסורית חִיצָא, חיָצָא, "כותל מבדיל", ומשקלה כמשקל "מדינה" (דין), מריבה, מליצה, משימָה (כל משימות שאתה משים)¹ברט, נומינלב', 261., אף כאן מחיצה מן "חוּץ". אבל אפשר גם מן "חצץ", מקראית חֻצָצו (איוב כא כא), משנית: בית שחצצו בנסרים (אהל' פט"ו מ"ד), חוֹצֵץ (רגיל), חציצין ומחיצין (עירובין ד א), כי שני הפעלים "חוּץ" – "חצץ" הוראתם קרובה (הבדל, הפרד). ומשקלה לפי־כן כמשקל מְגִלָּה (מגילה) מן "גלל", מחלה (חלל), מסבה (סבב), מזמה (זמם), וזוהי דעת בעל תורת חיים כאן, ועי' בגמרא. במשניות ד"ר: מחצה, וכן בגמרא בכ"י מ': ואימא מאי מחצה פלוגתא. וכן בס' השותפות לרשב"ח (ג"ק ח"ו 49): לעשות מחצה.

מחיצה – כותל] "מחיצה" אצל "כותל" גם עירובין פ"ח מ"ו: בור שבין שני חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אא"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכו' אמר רבי יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן, ושם מ"ז: אמת המים שהיא עוברת בחצר וכו' ר' יהודה אומר כותל שעל גבה תדון משום מחיצה (= ברייתא) "משום דבר מבדיל". "מחיצה" במובן "הבדלה" אנו מוצאים בכ"מ, כמו קה"ר פ"א, ד' אות ג': מחצתי מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים שהעליונים קיימים והתחתונים מתים בעה"ז וכו', ב"ר פצ"ח יט: בעלי חצים – בעלי מחיצתו, הוא "בעלי ("מרי") פלוגתא" שבתרגום (בראש' מט כג), "האחין השותפין"; ספרי נשא פיס' א: בא הכתוב ליתן יהם את המחיצות (את ההבדלות בין קדושה לקדושה), ספרי זוטא ה ב: מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו עשר קדושות הן וכו'.

ופירוש המשנה הוא איפוא: השותפין שרצו לעשות הבדלה ביניהן בונין וכו'.

באמצע] מן "מצע" (ערבית مصع פסק) בארמית "מצעתא", כמו אצבע – בצעתא. – רש"י: זה נותן חצי מקום עובי הכותל וכן זה. פירש איפוא "בונין את הכותל באמצע" לענין המקום, וכפשטא דגמרא ב"ב (כי איתרצאי לך באוירא בתשמישתא לא איתרצאי לך). אבל לפי זה אין התוצאה של המשנה: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, מובנת, כיון שלא דברה המשנה עד כאן אלא ברוחב הכותל ולא בהוצאות הבנין. אבל בירוש' ובפי' ר"ג: לאמצע, כלומר "בין שניהם" (כלשון רש"י בד"ה לפיכך), כמו ב"ב פ"ט מ"ג ומ"ד (קמג ב, קמד ב). ועי' בכורות ב ב: כל זמן שיד נכרי באמצע (שיש לו שותפות כל שהוא בדבר).

גויל]‏ "אבני דלא משַׁפְיָאן" הו' לו כ"י ק' ופ': גביל.

וכן ב"גויל" במובנו השני = "קלף", הנו' בירוש' מו"ק פ"ג, פג ע"ב בכ"י הגניזה (שרידי הירושלמי 203): גביל. וכזה בשרידי הירוש' ספ"ד דב"ק: אבז (= אווז), והוא המבטא הגלילי העממי, "גויל" מן "גלל", שממנו "גלָלָא", "אבן" "Geröll", "Rollstein" (הופמן), ובנינו כמו "עֲוִיל" – "עולל" (מן עוּל, "עלל"), וגם "גויל" השני מן "גלל", "גליון", "מגילה".

כפיסין] "כפיסין – ארחי", חצי להבֵג. בחבקוק (ב יא): וכפיס מעץ יעננה (עי' תוס'), ובתענית יא א (חגיגה טז א) למדו מפסוק זה ש"אבני ביתו וקורות ביתו (ורהיטי ביתו) מעידין עליו". "א"כ כפיס ‏עץ הוא" (ריצב"א בשמ"ק), ותירץ הרמב"ן וגליון התוס', ש"כפיס" הוא חתיכה בין של עץ ובין של אבן. והתוי"ט אומר: "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד", וטרמיני הבנין נעים ונדים מחלק אחד לדומה לו (עי' בסמוך אצל "אורבי").

בב"מ קיז ב משמיה דעולא: תחתון הבא לשנות בגויל שומעין לו בגזית אין שומעין לו, בכפיסין שומעין לו, בלבינים אין שומעין לו, לסכך בארזים וכו'. וכתופ' עירובין פ"ט (ו) טו: מיעטה באבנים ובכפתים ובסולם הצורי, ושם טז צוק': באבנים ובכפֵסִים (דפו' וכ"י ו': בכפתים), פ"י (ז) י: מיעטה באבנים ובכפֵיסִין, ושם פי"א (ח) ב צוק': ומיעטה באבנים ובכפיסים (דפו' וכ"י ו': ובכפתים), ובירוש' עירובין רפ"ז כד ע"ב: תני בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם צורי; "לבינים" שבירוש' הוא איפוא במקום "כפיסים" ("כפתים")! ועי' כלים פ"כ מ"ד: כופת שקבעו בנדבך, פי' הגאון: עץ עב מכורתו של קורה וכשבונים את הקיר בונים אבנים ונדבך עצים עבים וכו', כענין שנאמר (עזרא ו ד): נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת, ואומר (מ"א ו לו): שלשה טורי גזית וטור כרתות ארזים. ועי' מ"ב: אלא אם רצה וכו' לפיכך המקום והאבנים, ומשנתנו ר' יוסי היא, תוס' ב"מ פי"א כב (יא): רבי יוסי אומר היה שם וכו' לפיכך אם נפל הכותל העצים והאבנים שלו, אבל "כותל" של משנתנו הוא – כותל אבנים ולבנים ולא של עצים. אבל "עצים" אלה מתאימים ל"כפיסים" במובן עץ, ור' יוסי שנה "כפיסין" במובן "עצים" עבים, בלשון הפסוק, אלא שנראה ש"כפיסין" קבל אח"כ גם מובן חצי־לבנה, ואפשר שהשתמש בו כבר רבי כן, ולכן שינה: המקום והאבנים; וחשב איפוא ר' יוסי חומר הבנין הטבעי ואח"כ העשוי, ולפי' לבנה, חשבה המשנה תחילה הכותל הרחב ואח"כ הצר. גויל – גזית – כפיסין – לבינין, אף ע"פ ש"כפיס" – חצי לבנה.

כ"י ברלין 568.Qu: כפסין – כפסים, לו וה"ג: כפיסין – כפסים, כ"י ברלין 567 וכ"י ק': קפסין, ד' פיז': קפיסין, וכן בגמרא ג' א'–ב' בכל דפוי"י: קפיסין. אבל שרש "כפס" ו"קפס" מובנם אחד בסורית: אסר, קשר, חבר, הדק; "קפיס" הוא איפוא רק התמונה הארמית הגלילית.

וכן בגינה מקום שנהגו לגדור (מחייבין אותו)] בכ"י פרמא וק' וה' ולירמא ליתא "מחייבין אותו", ובצדק. בכ"י ברלין 567 וירוש' [יגדור], בכ"י ה' גולדשמידט: מחייבין אותו [לגדור], רי"א: ס"א גודרין (וזה רגיל כמו "לבנות – בונין"; לעשות – עושין, למכור – מוכרין, לאכול – אוכלין [פסחים פ"ד], לזון – יזון [ב"מ פ"ז מ"א], לקצור – יקצור [פ"ט מ"א], ועוד).

והנה הבבלי (ד א) כבר נסתפק בפי' המשנה והקשה: הא גופה קשיא אמרת וכו' מחייבין אותו הא סתמא וכו' אימא סיפא וכו' (ועי' מש"כ בגמרא).

"מחייבין אותו" הוא פירוש שנוסף ע"פ נוסח הגמרא שאצלנו, שאינו שם רק פרפרזה ופירוש של המשנה, ואינו מעיקר המשנה. אבל פירושו של רבא, שסתם גינה כמקום שנהגו לגדור הוא וכו', הוא דוחק ע"פ הפשט. אמנם אפשר היה לפרש "מקום שנהגו לגדור" כמאמר מוסגר: וכן בגינה, (שהיא) מקום שנהגו לגדור, אבל "בבקעה", (שהיא) מקום שנהגו שלא לגדור, אין מחייבין אותו, כפירושו של רבא. אבל אין זה לשון המשנה ולא דרכה, שכן תמיד "מקום ש־" מושך אחריו משפט הנסמך לו (כמו "מְקום אשר", "אתר ד־"), וכן שנינו במשנתנו "מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונין"! ואם כדברי רבא היתה המשנה שונה: וכן בגינה מפני שנהגו!

פשוטה של המשנה היא איפוא לא סתם גינה כ"א דוקא במקום שנהגו לגדור, והיה צ"ל אפוא: וכן בגינה במקום שנהגו (לגדור), חוץ מקושית הגמרא. ועוד שבברייתא בירושלמי (יב ע"ד), תניא: תני בגינה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור כופין אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין, שלא לגדור אין כופין. וברייתא זו דלא כרבא ע"פ פשטו של התלמוד, דאילו לרבא מקום שנהגו בפירוש שלא לגדור אין מחייבין אותו (רא"ש), אלא שהרמב"ם בפי' המשניות פירש: מי שמכר גינה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גינה פלונית מחיבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור וכו' (וכ"כ במ"ת, שכנים פ"ב), ואין ספק שדחק לפרש "סתם" של הגמרא – "שלא פירש שהיא מעורבת עם גינת חברו", כדי להשוותו עם הירוש'.

אלא שמתני' אינה מתפרשת כפשוטה לא כרבא ולא כברייתא דפליגא אמתני' ("תני" כזה רגיל בירוש', וכן בבבלי "תנא" – ו"תנא דידן" אחריו רגיל).

אין ספק על־כן, שבמשנה הראשונה (משנת ר' יוסי?), שהיתה לפני הברייתא, לא היה כתוב אלא: וכן בגינה. אבל בבקעה במקום שנהגו וכו', ועל פיה פירשה הברייתא מה שפירשה.

"מקום שנהגו לגדור" היא אפוא הוספת רבי שלא היתה דעתו כדעת הברייתא, והוסיף "מקום שנהגו לגדור", וע"י זה נתקלקל קישור־המשפטים של המשנה. ואפשר אפי' שהיא הוספה בבלית בדור שלפני אביי ורבא.

וצריך להזכיר כאן (עי' מ"מ לרמב"ם שם ותוי"ט) גם משנת בית כור (ב"ב פ"ז מ"ד): חציה (של "שדה") בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום והוא מקבל (ס"א: ומקבל) מקום הגדר וכו', הרמב"ם והרע"ב פירשו: ומקבל עליו הלוקח (הרשב"ם: המוכר); ובאמת "שדה" שנינו ו"בבקעה" מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, לפי' רבא סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור, אלא שע"פ הפשט סתם בקעה מחייבין אותו חוץ ממקום שנהגו שלא לגדור.

אלא אם רצה כונס וכו'] ר' יוסי היא, כמו שהעירותי.

חזית] מן "חזה" ע"מ "גזית" מן "גזה". וכן פרה פ"ג מ"ז ופי' הגאון: פניה של מערכה ומראיתה וכו' (= רש"י למטה ד' א'). ועי' גינצבורג Tamid, 202, שמפרש "חזית" שלנו מן "חזז" בסורית, "חתך", ו"קדד".

גמרא

גודא] "כותל" וגם "שפת הים" בבבלי; ראב"ד כאן (שמ"ק) מלשון על כל גדותיו (גָדָה, גִדְיָה). תרגום: גדריה (תהל' פ יג): גוּדָהָא (בדפו' גודרהא, כ"י: גדירהא) (ערוך); גדר (סב ד): גודא (כ"י: גודרא), קהל' י ח. כי"מ כאן ולמטה: גידא, וכן בסנה' ז א בכי"מ ד' שונצ' תג"ק בסופו, יד רמ"ה, ע"י ד"ר ואה"ת, וכן חגיגה טו א כ"י מ' ב' ואה"ת. סורית־חדשה גוּידָא. ר' גוּידָנַא וגוּדָנַא, "Wände"²נלדקה עמ' 14 ועמ' 137..

כדתנן מחיצת הכרם וכו'] בכלאים פ"ד מ"ד תנן: מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחברו שלשה טפחים וכו' הרי זו כמחיצה. גדר שנפרץ עד עשר אמות וכו' נפרצו בו פרצות הרבה, אם העומד מרובה על הפרוץ מותר וכו'. ועלה תניא בתוס' כלאים פ"ג ג: מחיצת הכרם שנפרצה וכו' [אם] גדרה ונפרצה אומרים לו גדור נתייאש הימנה הרי וכו'.

"מחיצה" נזכרת כ"פ במשנה³כמו שתמה כבר הרמב"ן ועי' גם רש"ש ורמ"ש בהגהותיהם., חוץ מזו שהזכרנו כאן ולמעלה, למשל, עירובין פ"א מ"י: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, פ"ב מ"ד, פ"ח מ"ח ופ"י מ"ט. ואומר הרמב"ן שחביבה לו לתלמוד ברייתא זו מפני הענין החשוב שאנו לומדים ממנו "דינא דגרָמֵי" החשוב להרמב"ן! הרש"ש מקריב את הדבר יותר (אף שנעלמו ממנו דברי הרמב"ן), שאפשר שעסקו באותו מעמד בברייתא זו לענין שהובא בב"ק ק ע"א לכן הביאוה לדוגמא, ובאמת הלא הגמרא עוסקת בענין "גרמא" גם בפרק הסמוך, וע"י זה נזכר התלמוד לפי־שעה, בברייתא זו.

כדתנן] כן גם בכל כתבי־היד⁴חוץ מכ"י פל' כאן: כדתני, אבל למטה: כדתנן., ר"ג, רש"י, או"ז ועוד. והתוס' הוא שהגיהו כאן ובב"ק ק ע"א "תניא" במקום "תנן". ובב"ק ק ע"א הנו' בכי"מ ועוד: אלא הא ר"מ דתנן מחיצת וכו' ומני ר' מאיר היא, ובראב"ן (צ ע"א): דתנן וכו' ומני ר' מאיר דסתם משנה ר' מאיר! ⁵בהמכריע סי' ח: דתניא וכו' ומני ר' מאיר היא.. ר"ת אומר כאן שסמך התלמוד על משנת כלאים (פ"ז מ"ד) המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חברו ה"ז קדש וחייב באחריותו, דהיא ר"מ, "דע"כ ברייתא ר"מ היא דאי ר' יוסי ור' שמעון הא אינהו סבירא להו דאינו אוסר" (מהר"ם). אבל כיוצא בזה בגטין נד א. ת"ש (לר"מ דאמר קנסו שוגג אטו מזיד) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. אמר לך ר"מ וכו'. וברייתא היא ("ת"ר") במנחות כה א ואעפ"כ פסיק מינה כאילו היתה סתם משנה = ר"מ. וכבר כתב רש"י שם: והוא הדין דמצי לשנויי הא מני ר' יהודה היא דלא קניס בדרבנן, דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא במנחות בהקומץ רבה מיהו "ניחא ליה לשנויי דאפילו תימא ר' מאיר היא" (ועי' מנחות שם). והוא דוחק. אבל כיון ששנו את הברייתא סמוך למשנה⁶בספרא: מכאן אמרו = משנה וברייתא אחריה, וכן "תנן התם" בבבלי, "תמן תנינן" בירוש'., חשבון לפעמים לאחת, כי באמת הרבה מהן, מן הברייתות האלה, היו נמצאות זו אצל זו במשנה שלפני רבי, במשנת ר' מאיר וכדומה, וכשקצר רבי את המשנה הישנה, נשארו אלו בתוס'. ועל־כן חשבו לפעמים גם את התוס' כמשנת ר"מ. וכאן בכלאים התוס' סמוכה למשנה דפ"ז.

"דתנן" במקום "דתניא" רגיל הרבה בתלמוד, וכל ההגהות של הראשונים והאחרונים לא העלו כלום⁷[ובנושא זה, "תנן" ו"תניא", דן בהרחבה במבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 814 ואילך.].

ברייתא מפורסמת שהיו שונים בישיבות ("תנו רבנן") היו מביאים גם ב"תנן" "ותְנַייְנַא", ואין צורך להגיה.

שנפרצה אומר לו גדור] לסתום את הפרץ, כמו וקֹרָא לך גודר פרץ (ישע' נח יב).

ב ב

וטעמא דרצו אבל לא רצו] לעשות מחיצה אלא אמרו שדיו שחלקו של כל אחד מסוים וא"צ לגדר (כך פירושו ע"פ הפשט ולא כרש"י).

אלמא] מנדעית אלמא ד, "עד ש־" (מן "א – למא") ונתפתח בבבלי במובן: הרי ש־.

ואימא [מאי] מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה (במ' לא מג)] רמ"ה בכל הסוגיא: פלגותא. ולמטה בא"ד (כנוסחאתו) ביד רמ"ה: כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן (עי' ד"ס) ומתרגמינן פלגות כנישתא.

"פלוגתא" במובן "חילוק", מו"ק יד ב: ואי אמרת קטן אית ביה פלוגתא⁸חילוק בין נולד קודם הרגל לנולד ברגל., ורגיל במובן "מחלוקת". אבל בירוש' גם במובן "מחלוקת" – "פלגותא", "פלגוון", "פלגוותא", כמו ירוש' עירובין פ"ט כה ע"ג: ארבע פלגוון, ירוש' פסח' פ"ג, ל ע"א: אתיין אילין פלוגוותא (קרי: פלגוותא, וכצ"ל בנדרים פ"ה לט ע"ב) כאילין פלגוותא (כ"ה בד"ר!). וכן מתרגם אונקלוס "מִחֱצָה" ו"מחצית": פַלגוּתָא, ונשתמשו בלשון אונקלוס, שעיקר לשונו ארמית א"י עתיקה. אע"פ שבבבלי: פלוגתא. בד"ר: מחצה (בלי יו"ד) וכן בכ"י מ' בגמרא: ואימא מאי מחצה (היו"ד השלמה) פלוגתא. ונראה שהיה כתוב אצלם "מחצה" (חסר יו"ד), והקריאה של "מחצה" (=מחיצה) לא היתה מסורה להם, וא"כ היה להם ספר משנה כתוב!

ובנוגע לפירוש – כתב הרמ"ה: "וקא מיירי כגון שלא היה לאחד מהן חלק מסויים בחצר ונתרצו לעשות חלוקה בחצר כדי שיהא כל אחד מכיר חלקו".

ותמיהני שלא הביא התלמוד ממקרא שלפניו, לא לו: ותהי המחֱצָה חלק היצאים בצבא!

אי הכי (האי שרצו) לעשות (מחיצה) לחצות מיבעי ליה]. המוקף ליתא בכ"י מ' וה' ויד רמ"ה. וכתב הרמ"ה: "למה ליה למיתני לעשות דמשמע דבר שצריך מעשה בחצר כגון בנין וכיוצא בו לחצות בחצר מיבעי ליה כענין שנאמר וחצו את כספו (וגם באותו ענין, וחצית את המלקוח (במדבר לא כז), ושם מב: וממחצית בני ישראל אשר חצה משה!) וכלישנא דרבנן (ב"ק לד א) פחת שפחתתו מיתה מְחצִין בחי".

בונין אותה] כ"ה בכי"י ובדפוי"י וכצ"ל, ורש"ל הוא שהגיה אותו, אבל "מחיצה" נקיבה (ד"ס בהגהות).

במסיפס] ברמ"ה ובשמ"ק בשם הראב"ד: בפסיפס, בכ"י מ' למטה: בפסיפסין, וכאן בטעות: בפסיסין.

ערוך ע' מסיפס: פי' הגאון כותל חלול שיש בו חלונות חלונות, ר"ח בעירובין עב א: פיסקא דארזי⁹עירובין ג א ופי' ר"ח שם "לוח ארז" = אמלתרא.. בתוס' עירובין, פ"ז א (יא א): הרי שהיתה (החצר) חלוקה ועשויה כפסיפס (צ"ל: בפסיפס) אין כל אחד ואחד מכיר את שלו? בירוש' עירובין שם, כה ע"ב: הרי שהיתה החצר חלוקה ועשויה בפסי[פ]סיות, ירוש' נדרים רפ"ה, לט ע"א: אם היתה חצר חלוקת פסי(ס)פס אף רבנין מודיי. במשנה מדות "פסיפסין" והוא תמונת הכפלה של "פס" – לוח (גם בפיניקית: פס), כמו שהעיר כבר לוו אצל קרויס בע' פספיס: מחיצה של פסים וקנים.

במסיפס בעלמא וכו'] וגויל וגזית דמתני' במקום שנהגו כך, אבל סתמא לא (עי' תוס' ד"ה הוה אמינא ורשב"א).

(בונין את הכותל) באמצע (וכו') פשיטא]¹⁰ובכ"י ה' ומ' ליתא כלל: בונין וכו' באמצע וכו'. (עי' ד"ס, וכן רמ"ה). רמ"ה: "אי אמרת בשלמא מאי מחיצה פלגותא כיון דהאי רצו לאו אבניין קאי אלא אעיקר פלגותא קאי היינו דאיצטריך לאשמועינן דכיון דרצו לחלוק וחלקו בונין את הכותל באמצע בעל כרחן דהזק ראיה שמיה היזק. אלא אי אמרת מאי מחיצה גודא, ומאי רצו אבניין הכותל קאי וטעמא דרצו הא לא רצו לא צריכא למימר דכי רצו לבנותו באמצע בנו ליה באמצע".

אבל ברש"י ד' פיז' (מובא בד"ס) יש כאן: "תוס', בפר"ח גרסי' להאי פשיטא מהו דתימא (גרסי' ליה) אלישנא בתרא"!

ובכן לא תלי הא בלישנא, אלא כדאסיק סוגיא פריך.

סימן גינה וכו'] סימנים לסדר הת"ש, והוא ככל הסימנים שבש"ס מעשי הסבוראים.

ת"ש וכן בגינה] ר"ג: בגינה מקום שנהגו לגדור, כ"י ה' וגליון כ"י מ' ורמ"ה: בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו.

[בקמותיה] כ"י מ': בקומתה, וכן בב"מ קז א בכ"י מ'¹¹ועי' תה"ג ליק סי' כח, הרכבי סי' שפג. וביבמות פט ב בדפו': בקומתה, וכן בחולין ס ע"א: בקומתן.

ודקארי לה מאי קארי לה] "כלו' המקשה שהיה מקשה קושיא זו אמאי מקשה לה" (ר"ג). רה"ג (תה"ג הרכבי סי' רכט): ובלשון ארמי, שאין עי"ן, הרבה: מאי איריא ודקא ארי לה מאי קא ארי לה, ארייה לגזיזיה…", "לשון עירוי", "תלוי"¹²ועי' ספרי מבוא לנוסח המשנה עמ' 11.: "מי שתלה זה בזה והקשה למה תלה", "zusammenstellen", "anknupfen".

סיפא] בכל כי"י ישנים ואצל הגאונים: סופא, וכן בירושלמי והוא עיקר, וע"י השפעת "רישא" נהיה גם "סיפא".

סיפא איצטריכא ליה וכו'] רש"י פי' מה שפי', ור"ג ורמ"ה מפרשים: "סופא איצטריכא ליה לאקשויי מארבע אמות ולמעלה וכו' אי אמרת בשלמא משום היזק ראיה היינו דאין מחייבין אותו לבנותו אלא עד ד"א אלא אי אמרת משום דהוה התם כותל מעיקרא, מארבע אמות ולמעלה נמי ליחייביה כדהוה מעיקרא והמתרץ מתרץ כדמעיקרא אין משום היזק ראיה (!) ונפל שאני" (ר"ג: "והמתרץ מתרץ כדמעיקרא נפל שאני. והאי דאמר עד ד' אמות דבהכי הוא דין מחיצה ולא משום היזק ראיה"). ופירושו של רש"י דוחק.

ת"ש אין חולקין וכו' מאי לאו בכותל] משום דכולה מתני' קתני כותל ועלה תני הא יש בה ד"א חולקין וכו' (רמב"ן).

ת"ש החלונות וכו'] הרמב"ן מקשה (ב ב ד"ה אלמא) ממשנה דלקמן פ"ג (נט ב): לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, ותירץ: איכא למימר דסד"א ה"מ מבית לבית ומבית לחצר דכיון דקביעא בבית לא מצי האיך לאשתמושי כלל בחצר אבל מחצר לחצר קס"ד דלא שמיה היזק (!) ולקמן דאקשי' מיהא דתנן החלונות וכו' משום דהויא לה כותל כעין חצר דלא קביע תשמישתיה וגריע נמי מחצר וכו'.

תוס' ד"ה שאני התם. תימה אמאי לא מייתי דמתניא וכו'] הרמב"ן שם מתרץ: ומשמע לי דההיא ברייתא לא שמיע להו כדלא שמיע ליה לרב הונא דפליג עלה דאילו שמיע ליה הוה מקבל לה א"נ הוה דחי לה במחיצה עשרה ומשום נתפס עליו כגנב וכו'. ומאביי (ו ב) שני בתים בשני צדי רה"ר לא פריך דאחרון הוא והוא סבר דשמיה היזק (רמב"ן). ול"נ דגמרא זו קדמה לאביי, וראיה דסתם גמרא "שקנו מידו ברוחות" קדמה לרב אשי!

סליקת ואתית] כצ"ל (= סָלֵיקַת ואָתֵית). כ"י פ': דקא אתית וסלקת, כי"מ וה' ורש"י: קאתית, רש"י ו ע"ב: דסלקת דאיצטנע.

ג א

משנתנו כשאין בה דין חלוקה] בירוש' ריש פרקין, מניח כדבר ברור ופשוט שמשנתנו באין בה דין חלוקה ופריך מהא דתנן "אין חולקין את החצר" וכו', ומשני שכאן ברצו.

כי רצו פליגי] צ"ל: פָלְגֵי (רמ"ה), אבל השוה "פליגי" = חלוקים עליו במקום פָלְגֵי = חולקים.

במאי אוקימתא וכו'] עי' תוס'. אבל בכ"י מ' וה' ור' חסר עד "כי רצו" וכו'. וזה הלשון הראשון שבדפוסים. עי' בסמוך.

רב אשי אמר] "שתי אוקמתות הן ואין חידוש ביניהן ובעלי הגמ' סדרום שניהם בגמ' לרווחא דמילתא" (רשב"א בשם י"מ).

(ל"א) וכי רצו] ליתא בדפוי"י והוגה בד"ח בטעות ע"פ הגהת מהרש"ל, אבל הוא הגיה: [ל"א] אדאשמעינן, וכ"ה בד' לובלין של"ו.

כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וכו'] כי"י: שהלך זה בעצמו והחזיק וכו', רמ"ה: "זה בעצמו והחזיק בתוך שלו". רש"י: רפק ביה פורתא (ב"ב נד ב), ר"ג: דנעל גדר ופרץ (מב א). אבל "הילוך" אינו מועיל כלום (ב"ב ק ע"א). אבל עי' ב"מ יד ב (ב"ק ט א): עד שלא החזיק בה יכול לחזור וכו' מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי (רש"י: מתקן גבולי השדה ומגביהם!) ועי' תוס' בב"ק ורא"ש ואו"ז בב"מ שם ("משמע רמיסה בעלמא"), ועי' רמב"ם בפי' המשנה: "כגון שהחזיק בקרקע ברגלו".

והעיקר ש"חזקה" שהיא במקום קנין דיה בהליכה ורמיסה על הגבולים או בחלקו.

כמדות גזית (וגו')] בכל הכ"י ובד' לובלין: גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ. וכצ"ל כי עיקר הלימוד מכאן הוא.

ארחי = "ארחא" בסורית, arhu באשורית.

רבה בריה דרבא] צ"ל כבכי"י ובדלקמן: רב אחא בריה דרב אוייא (עי' ד"ס). רבה (רבא) בריה דרבא שהיה בן דורו של רב יוסף (שלח ליה) וזקן מרבא ואביי אינו יכול "לומר" לרב אשי.

כדקאמרינן כפיסין וכו' אורבי] ליתא בכ"י ר', ואיתא בגליון (ושם: מי לא אמרינן), ובכ"י מ' וה' [ופ'] חסר בצדק "לבינין ליבני".

בדקאמרינן גויל וכו' דקרנתא] ליתא בג' כי"י, וגליון הוא.

מורשא דקרנתא] רש"י: ראשי האבנים בולטות לחוץ וכו'; ערוך ע' גויל: אבנים שאינן מגוררות שיש להן כמין קרנות בולטות היינו מורשא דקרנתא. אבל "קרנתא" הן קרנות (זויות) האבן כמו בקרנתא ולופתא (ו א, עי' שם), בקרנתא (פסחים יב ב). כלומר ראשי קרנות האבנים, שאינן ישרות אלא בולטות ויוצאות.

והאי טפח יתירא לביני אורבי] כאן "אורבא" הוא חצי נדבך (halbe Schicht), הסדר שלפנים או שלחוץ. וכן בב"מ מב א: אין להם שמירה אלא ביני אורבי. אבל בגטין סט ב: נטחייה ביני אורבי דביתא חדתא, ובשבת ג ע"ב סכינא דביני אורבי, "אורבא" הוא "נדבך", "Schicht".

הנוסח. בנוסחאות: אורבי, ר"ג כאן: ארבי; כ"י ה': ארכי (וגם: ירכי), רמ"ה: אראכי, כ"י ר' ורש"י ד' פיז' ותמ"ש ד' ע"ב ד' פיז' וכו': אורכי; ערוך: אדכי – וי"ג ארכי; כ"י מ', ד' פיז' ונמק"י: ירכי, ה"ג ד"ב 373: אירכי.

בב"מ מב א בכ"י ה': אורכאי, ובכ"י פ' ור' א': אורכי, אבל בכ"י מ' ובראשונים שם, וכן בכל שאר המקומות, הנוסח: אורבי.

אורְבֵי ר' מן אורְבְתָא (כמו לבנתא, לבני), מלה זרה שאולה מאשו'־בבלית ú־ru־ba־tu, ur־ba־tu הנזכרת בסִילבַר אשורי־בבלי אחרי nadbaku: 1) libittu ‏2) arh̭u 3) aguru 4) nadbaku 5) urbatu באידיאוגרם של nadbaku (šeq. tab. b^a Doppelriegel"") בתוספת ציון אחד מסופק. urbatu היא אפוא מין נדבך¹³OLZ. 1922, 241־42.. וזה מתאים לאורבי.

המלה לא היתה ידועה, כנראה, בימים האחרונים (אפשר כבר בימי הגאונים) ונשתבשה ל"אורכי", "אראכי"¹⁴נלדקה, דקדוק לשון מנדעית: אורכי = עורכי, ערכי., "אירכי", "ירכי" וכו'.

הני מילי בטינא אבל בריכסא בעי טפי (ואיכא דאמרי ה"מ בריכסא וכו')] ו"א"ד" וכו' ליתא בכ"י ה' ופ' ודפוי"י והוסיפו רש"ל בד"ר, בוודאי ע"פ כ"י, וכן ליתא ביד רמ"ה ובנ"י (ונוסחא אחרינא הוא!), ונוסח משובש הוא.

ריכסא (כ"י ה': רכסא), רש"י: אבנים דקות וטיט, אבל יותר נכון פי' ר"ג: אבל בריכסא היינו טיט חוצות שמגובל במים ועפר הואיל ואינו מדובק יפה בעי וודאי טפי מטפח. "ריכסא", "רכסא" הוא באמת "רפש" ו"טיט חוצות" וכן במנדעית "ראכסא", סידרא דיוהאנא הו' לידזברסקי 143, 10–9: "בליליא האזינאלה לנונא בראכסא", "בלילה אני רואה את הדג ברפש האגם", "im (Sumpf) Schlamme"¹⁵ולא כמו שתרגם לידזברסקי "Schuft", כנראה ע"פ לוי! והשוה אשו' riksu.

אמה טַרְקַסִין] (כך מנוקד במשניות ב"י ק') מדות פ"ד מ"ז. אמה שבין ההיכל לבין קודש הקדשים. בבלי יומא נא ב: ואיסתפקא להו לרבנן בקדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ¹⁶כ"י מ' ול': אי מבפנים אי מבחוץ. ועבוד שתי פרוכות (יומא פ"ה מ"א). ושם נב א: א"ר נתן (כ"י ב' ול': יונתן) אמה טרקסין לא הכריעו בו חכמים אי כלפנים אי כלחוץ. מתקיף לה רבינא וכו'. וזוהי גם כוונת ‏הירושלמי יומא פ"ה מב ע"ב (כלאים פ"ח לא ע"ג): מהו אמה טרקסין? ר' יונה בוצריא אמר טירקסון. מה מבפנים מבחוץ? (כלומר אם אמה טרקסין כלפנים הוא או כלחוץ?) אמר רבי יוסי מן מה דכתיב וכו' הדא אמרה מבפנים. אמר ליה רבי מנא והכתיב וכו' הוי מבחוץ (והדבר נשאר ספק). וכן בירוש' כלאים שם: ר' חייא בשם ר' יוחנן ששה ספיקות הן וכו'. רבי חמא בר עוקבא אמר ואמה טריקסון (כלומר שגם הוא ספק, והולך ומפרשו, אבל מפסיק בינתים בפירוש המלה, וכבירוש' יומא!). מהו (ו)אמה טריקסין רבי יונה בוצרייה אמר טריקסון. מה מבפנים וכו'. (באגור לר"ש גמע מירוש' כלאים: מהו טרקסון אמר ר' יונה בוצריאה טירי אכסון! θύρα־ἄξον). דבר זה פשוט הוא מאד, אבל הוכרחתי לפרשו מפני שטעו בו כבר הראשונים. ר"ח ביומא נא ב (ואחריו בערוך): והוא לשון יון פנים וחוץ וכך מפורש בתלמוד א"י, וכן רש"י שם נב א: טרקסין לשון פנים וחוץ הוא כך ראיתי בתלמוד ירושלמי (וזהו מה שהביאו התוס' כאן בשם "י"מ"). ואחרי הראשונים טעו כל מפרשי הירושלמי וכן לוי, יסטרוב וקרויס והמשיכו את המלים "מה מבפנים מבחוץ" למעלה ופירשוהו בניחותא. וע"י זה טעו ובקשו כאן אטימולוגיא של טעות (ר' יונא בוצרייא שאל קומי ר' מנא, וא"א שר' יוסי ור' מנא ישיבו על דברים שלא שאל מהם. וגם אין זה דרך הירושלמי).

המלה לא נתבררה עדיין. ר' יונה פירשה: טירקסון, טריקסון, טירי אכסון, שהיתה ידועה בימיו. הנוסחאות שונות: טירקסין, טירכסין, טרכסין.

קרויס אחרי זכס: θρίγκος (Mauer) Einfassung, Gehege,, ואינה מתאימה ל"אמה טרקסין". אפשר: θύραισι,"draussen" (האחרון הזכיר גם קוהוט כאן, אבל הרכיבו עם מלה אחרת!) [foris, an der Tür, vor der Tür, וכאן במובן Eingang, Turflügel (כמו foris)].

ג ב

רש"י ד"ה אגב תקרה ומעזיבה: ומעזיבה של טיח טרכסיד] כצ וכ"ה בדפוי"י (עי' ד"ס), עי' ס ע"ב: לא יסוד אדם את ביתו בסיד וכו' עירב בו חול הרי זה טרכסיד.

דיקא נמי וכו'] ר"ג לא היה לו כנראה "דיקא נמי" זה ופי' פירוש מוטעה "בטפחים גדולים", כמנחות מא ב¹⁷עי' פי' הגאונים לטהרות עמ' 30 והערה 25.. ועי' תוס'.

פשוטה של המשנה הוא הן בלא סידן ודקתני בעירובין "של שלשה טפחים" שיעורא דעירובין קמ"ל ולא לדיוקא, מכלל דאיכא זוטרתי.

א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי וכו' אי הכי אפי' בנו נמי וכו'] ומעשה ד"מרימר ומר זוטרא" כפשטה הוא לא"ד משום צלויי (ועי' תוס', רשב"א בשמ"ק). והאי דא"ל רבינא לר"א וכו', כא"ד משום פשיעותא וכן סוגיא דהורדוס (וכמו שכתבו הראשונים).

וחשוב הוא מאד שסוגיא דמגילה כו ב, כ"א"ד משום פשיעותא": רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דר' חסדא וכו' התם משום פשיעותא כי האי גוונא ("שאין סתירתו אלא לבנינו של זה") מאי, אתא לקמיה דרב פפא ("פפי") ואסר ליה, לקמיה דרב הונא < בר תחליפא> ואסר ליה. וכיון שלא הביא הבבלי כאן מעשה זה וודאי שלא ידע אותה. עריכה אחרת!

מרימר ומ"ז סתרי ובנו] כ"י ה': ומזבנו, ולנו' שלנו "ובנו" ב"פ הוא; כ"י מ': ובני.

שריגי ליבני] עי' ביצה לא ב: הני לבני וכו' שרגינהו וכו'. ובסנהד' סד ב: שַׂרְגָא דליבני. בנמ"י כאן: מסרגי לבני. ובכן: מְשַׂרְגֵי, שְׂרִיגִי = מסרגי, סריגי, "מונחים טירוגים סירוגים. כדרך שורות הלבנים".

והדרי הודרי] צ"ל: והרדי הורדי (כ"י ר': הרדי, הורדי), "הורדי" גם ו' א'. רש"י: קיברונ"ש, chevrons,"Dachsparren", ערבית هردي، حردى גאואליקי, מער͘͘͘͘͘ב 52 غرفة محردة الحردية حياطة الحظيرة اڷي تشد على حائط من قصب عرضأ تقول حردناه ݝريدأ¹⁸נלדקה, מנדעית, 60 = פרנקל 149.. (v. Bel. עמ' 16): حريد toiture en Roseaux.

תיוהא] בכ"י ה': תיוהי (בכולם), ר"ג: רעוע או סדק, רש"י: ביקוע, ובד' פיז': חרדה. מתרגמי תיוהא (תִיוְהָא, תְיוְהָא בקצת דפו'), מן "תוה", תמה, הניקוד המקובל הוא: "תְיוּהָא". והשוה סורית תָח, تاخ עפר תוחח.

דרב אשי חזא וכו'] בכי"י וראשונים: דמר בר רב אשי, וכצ"ל, אע"פ שאמרו בשבת יא א: אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא וכו', ובמגילה כו א: האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו' (שהביאם רמש"ש בהגהותיו), אין זה מוכיח כלום, שרב אשי היה סותר ביהכ"נ. ועי' ב"ק כא א: אמר מר בר רב אשי לדידי חזי לי ("שאיה") וכו'.

שפיכי] רש"י: שפכי (= שַׁפְכָא.) ועי' לקמן ו א: אחזיק לשפכי וכו'.

ע"ד הענין השוה רמש"ש בהגהותיו ובצדק, תהל' קלב ג: אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו'.

ובבא בן בוטא היכי וכו' והאמר ר"ח וכו'] בכ"י ה' ור' ובד' פיז' ווינ': אי הכי בבא בן בוטא וכו', וכ"ה ביד רמ"ה, ומהרש"ל הוא שהגיהו, אבל בכ"י ה' ור' חסר גם "והאמר ר"ח וכו' אחריתא" וא"כ "אי הכי" נכון מאד. וכ"ה בר"ג: אי הכי דלא לסתור עד דבני אחרינא בבא וכו'.

שמע ההוא גברא בת קלא דאמר וכו'] שתי נוסחאות הן שנתערבו: א) ההוא גברא ב) בת קלא. בדפוי"י: שמעיה לההוא גברא דקאמר, בד' לובלין: שמעיה לבת קלא דקאמר, ע"י: שמע בת קלא, כ"י מ' ופ': שמע קלא דהוה קאמרה (עי" ד"ס).

נפלה מאיגרא לארעא ומתה] יוספוס (מלחמות ס"א פכ"ב ד–ה) מספר, שהורדוס צוה להמיתה, אם לא ישוב, ובשובו חשדה שזנתה עם יוסף, וצוה להרגה תיכף.

א"ד בא עליה וכו'] יוספוס (שם פכ"ב ב' והלאה) מספר, שילדה לו ה' ילדים ג' בנים וב' בנות [אבל אם נפרש ששמש מתה ניחא].

אמרה כל מאן דאתי וכו'] בקידושין ע ע"ב אמר רב מתנא: הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא (ע"כ מסר גם רב יהודה בשם שמואל) דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא היא נפלה מאיגרא ומיתא ("דלא אישתיור וכו' ", פי' וליתא בכ"י מ'). ואגדה שלנו ע"פ שמואל.

טמנה שבע שנים וכו'] גם יוספוס שם פכ"ב ה' מספר: וכשוך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאותו התלקחה בקרבו עד אשר מֵאֵן להאמין כי מתה מרים ובנוח עליו רוח עועים היה מדבר אליה כדבר אל החיים וכו'.

"רביתא" דשפיוה דיבשא, גם סנהד' קט ב באנשי סדום. המנהג לטמון את המת בדבש הוא מנהג בבלי, הירודוט (היסטוריה ס"א 119): את המתים הם שמים בדבש. מנהג זה הבבלי הועבר באגדה לא"י.

"הא דטמנה – האי דטמנא] חסר בכ"י מ' ופ' וע"י ונכון, ואעיקר נישואיו קאי. [אע"פ ש"מעשה הורדוס" מוכיחים ששמש מתה, סנהד' סו ב: "אמר רבא"].

קם קטלינהו לכולהו רבנן] יוספוס, מלחמות ס"א פל"ג ו–ז מספר, שצוה לאלכסא ואשתו שלומית (אחותו) להמית את כל חשובי־העם שנאסרו בהיפודרום שביריחו, תיכף למותו, אבל הם הוציאו אותם תיכף אחרי מותו לחפשי. רדיפת־חכמים אחרת היא זו שעל דבר הנשר, שנהרגו אז יהודה בן צרופאי ומתתיהו בן מרגולית וארבעים מתלמידיהם. במגילת תענית פ"ט, נקרא: "שונא החכמים", ע"ד הריגת מורי־התורה מספר גם גיאורג' סינקול' (כרונגר' עמ' 595)¹⁹עי' זכס, בייטראגע, ח"ב 155–157..

ד א

א"ל וליהוי עשיר בעלמא וכו' ולא יהא אלא נשיא וכו'] נוס' הדפוסים משובש כאן, ובד' לובלין של"ו: אל תקלל עשיר א"ל והכתיב ונשיא בעמך לא תאור בעושה וכו', וכזה בכ"י מ' וע"י וילקוט.

א"ל מסתפינא מיניה וכו'] ‏צ"ל (כבכ"י מ', בהשואת שאר כי"י וד' לובלין ועוד): מסתפינא דילמא איכא אינש דשמע מלתא ואזיל ומודע ליה א"ל השתא מיהא ליכא אינש דאזל ואמר ליה דאנא ואת וכו' (וכעין הגהת הב"ח).

דכתיב ונהרו אליו וכו'] בכ"י ר' וילקוט ואה"ת: והלכו גוים לאורך (ישע' ס ג) ונכון מאד.

עבדי בישא וכו'] (בכ"י מ': עבד, ד' פיז': עבדא, וכ"ה בילקוט וע"י; פ': עבדת). הנכון כפי' אבא מארי ז"ל: העושים רעה נמלכים אחרי שעשו, ובירוש' כזה לענין אחר, ירוש' כתובות פי"ב, לה ע"ד: עבדין ותהין²⁰כנו' ד' קושטא; בנוסחאות בטעות: עברין ידעין..

רכא] כ"י ר' ריכא וכ"ה בילקוט, פרסית ישנה aryaka,Fürst""²¹לוו אצל קרויס בשם רא"ג ובריל.. ופי' הגמרא מאוחר.

(אמרי) מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה (כי"י: מפואר) מימיו במאי בנייה (אמר רבה) באבני שישא וכו'] "אמרי" חסר בכ"י מ' (ע"י וגליון פ': אמרו), ובכ"י פ' ליתא כלל "אמרי מי וכו' מימיו" (ונשלם בגליון), וכן ליתא באה"ת ובילקוט. – "אמר רבה" ליתא בכי"י וילקוט ואה"ת.

וכולו לקוח מסוכה נא ב: ת"ר מי שלא ראה שמחת וכו' מי שלא ראה בהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר בעולם. מאי היא אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בניין הורדוס. במאי בנייה אמר רבא באבני שישא וכו' כאדותא דימא. והננו רואים שהשתמש בתלמוד סוכה וקיצרו!

(אמר רבה) באבני שישא ומרמרא איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא] בסוכה ובכ"י פ': א"ד באבני שישא כוחלא ומרמרא, ובכ"י מ' רק כלשון שני. "אמר רבה" ליתא בכל כי"י.

אפיק שפה ועייל שפה] אה"ת: ספא, ועיקר, ועי' עוד ה' ב'. "ספיין" (ר') גם בירוש' שבת פי"ב, יג רע"ג: דעבד ספיין חייב משום בונה. סורית סחָפָה = "נדבך", ובבבלי (וירוש') בהבלעת הח', כמו מסותא, שותא (שוחתא) ועוד²²ועי' מש"כ בס' היובל לשוורץ 325..

[אידוותא] פ' אדוותא, וכן ר"ג, ערוך וע"י [אה"ת: כארוותא = כאדוותא]. ובסוכה: אדותא. אבל כי"מ: אידותא. אשורית Wogenmasse, Flut, edû (דליטש 22) = edû ša tamtin אידוותא דימא. היחיד אדיא (כמו "רעיא") מנדעית עדיא. Flut ס"ר I 9: וניהיא יאמא מאיהון ולאיית עדיא בגאואיהון. וכן בסורית עָדָיָא, Flut (בניגוד Ebbe) מן "עדא" "עבר".

לנבוכד נצר וכו' על נבוכד נצר] בכ"י מ': לנבוכ' נצר … על נבוכ' נצ'. ובכ"י פ' לנבוכד נצר – על נבו' נצר. וכן נכתב תמיד בירוש' ד' ויניציא, כמו ברכות יג ע"א, שביעית ספ"ד, לה ע"ג, תענית פ"ד סט ע"ב ועוד. וכ"ה ברות רבה פ"ג ב בד"ו ופפד"מ וב"ר פל"ט יב בג' כי"י וילקוט. וכן ב"ר פמ"ב (פמ"א) ג' בד"ו וב' כי"י, ובן ב"ר לז ד בד"ו ובכי"י אחדים, וכך בויק"ר פי"א ז בד"ו, ושם פי"ג ה' בד"ו ופפד"מ (ב"פ ופעם ב' קרא דדניאל ג יט), וכן רות רבה פתיחתא ושם האיש. ורשב"ג בשיריו "נבוכד", וכך מפרשים הרקמה ורשב"ח "נצרים" (ירמ' ד טז) – נבוכדנצר²³הרקמה 164 ורשב"ח באוצ"ט תרל"ט, 56..

ואמנם במס' סופרים פ"ה יא נחשב "נבוכדנצר" בין השמות שאין נחלקין, אבל בירוש' מגילה פ"א, עב רע"א לא נחשב נבוכדנצר ביניהם. ובכל אופן נראה גם ממס' סופרים שיש שחלקוהו לשנים.

וכתיב כולא מטא וכו' וכתיב וכו'] עי' סוטה כ ע"ב: ר' ישמעאל אומר י"ב חודש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב להן מלכא וכו' וכתיב וכו' וכתיב וכו'. ובאה"ת ליתא וכתיב כולא וכו' תרי עשר וגו'.

לאתויי] = לאייתויי, אפעל של פ"א, וכן הרבה. (עי' ב"ר, תיאודר 496 שו' 4): אכלת = אייכלת, אכיל = אייכיל, אתייה = אייתיה ועוד²⁴ועי' שלזינגר 43..

בהוצא] חוצא, בסורית خوص folium palmae.

ודפנא] δάφνη Lorbeerbaum,.

הא גופא קשיא אמרת וכו'] רמב"ן בשם ה"נוסחאות הישנות": אמרת וכן בגינה מקום שנהגו וכו' < מקום שנהגו אין> (וכן הביא בראש הדיבור) מקום שלא נהגו לא אימא סופא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. < היינו גינה> (עי' בראש הדיבור). ("ולפי גירסא זו לטעמיה אקשי ליה וכו' אפי' תימא דהאי וכו' שלא נהגו כלום כגון עיר חדשה אפי' הכי קשיא דהיינו גינה וכו' "). והנה ע"פ נוסח זה א"א להוציא מכאן כלום בנוגע לנו' "מחייבין אותו", וגם בפיסקא חסר זה בכ"י, כאמור. ובדף ב ב – גמרא שהיא ישנה מאד – "ת"ש וכן בגינה", ותו לא (ר"ג: בגינה מקום שנהגו לגדור, כ"י ה': בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו, וכן בגליון כ"י מ' ורמ"ה, – וזו וודאי תוספת שלא מעיקר התלמוד).

אמר אביי ה"ק וכן סתם גינה ובמקום וכו'] בכי"י, תוס' ורמב"ן: וכן בגינה סתם, מקום (הרמב"ן: ומקום) וכו'. והרמב"ן מביא עוד: ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. פי' והכא גופא לא קשיא דכיון דגבי בקעה תנינהו לתרויהו ה"ק וכו' וסתם בקעה במקום שנהגו לא לגדור וכו'.

א"ל רבא א"כ מאי אבל] וכן לקמן כב ב: והא מי שהיה כותלו וכו' קתני, סוטה יא א: הא וכן לענין הטובה קתני, סנהד' י ע"ב: והא עיבור קתני ועוד. אבל בפסחים מה ב: אביי בניגוד לר' יהודה.

א"כ מאי אבל] לפירש"י הקשה הרשב"א (עי" גם תוס') דהא גופא קשיא, וכתב: ושמא עדיפא מינה מקשי ליה. (אבל פי' הרשב"א השני דחוק וכן פי' הרא"ש).

ונעביד מלגיו] אמתני' נמי פריך (דקתני "מבחוץ") אלא משהא שהי לה עד דפירשה רב הונא ויש כיוצא בה בתלמוד הרבה (רמב"ן).

עביד חבריה נמי מלבר] בכי"י: דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי, וזוהי גי' רש"י, שכ"ה ברש"י בדפוי"י דיבור חדש: ועביד מאבראי, וצ"ל: כופה לצדו.

תוס' ד"ה והא: דמצינן למימר היינו שבולט חוץ לחומה; רמב"ן: "שמא מבחוץ לחברו קאמר"!

שם בתוס': ותיובתא אינה וכו'] עי' גם רמב"ן. קבלה של גאונים ישנה היא, ש"קשיא" הוא דבר "תלוי", סתו"א: כל מקום שנאמר קשיא דבר תלוי הוא, ועי' רשב"ם ב"ב גב ב ד"ה קשיא, ורש"י סנהד' עב א ד"ה קשיא: קשיא מתני' לתרוצא וכו' ואיכא לשנויי בדוחקא וכו'. ועי' גם רשב"א ורא"ש ברכות כו ב בשם רה"ג (ועי' גם שארית יוסף כלל כד). ודברי הרשב"ם אינם, שהרי כאן הוא פירכה ממשנה, ולקמן כד ב – מברייתא, וכן ברכות כו ב ועוד וכן בסנהד' שם.

וכדאי להזכיר שהפיסקא היא רק "ועושה חזית", מבלי "מבחוץ"! (בכ"י מ' רק "אלא אם רצה כונס") ובתוספתא, שהבאתי במשנה: הופך את החזית אצלו. ואפשר ד"קתני" – ברייתא היא! אבל א"כ הוה אמר: והא קתני (= תניא) ועושה חזית מבחוץ.

ד ב

נשעייה באמתא מלבר] אפשר באמת הבנין?

דקפיל] צ"ל: קפיל (ר"ג); כ"י ר' ונ"י: קליף, אבל בכ"י מ' וראשונים גם למטה: קיפולא, וכן למטה במקום "קליף", בכ"י: מקפיל ליה קפולא. "קפל – קלף"²⁵ועי' עוקצין פ"ב מ"ה: ולפקל בבצים, והגאון שם: "לפקל ולקלף אחד הוא". (סוטה לו א: וקיפלו את האבנים).

סינופי יריכי] בכי"י וראשונים: סניפי דיכי (ה"ג: דכי), כ"י ר' ור"ג ואו"ז (ד)סניף ליה דיכי (בר"ג: ריבי), וכן ראב"ד בשמ"ק²⁶והשוה ב"ב 589: דקתא בכתֿ דפרדל איך שבוקא..

אמר רבינא הכא בהוצ' וכו'] בכי"י וראשונים: רבינא אמר סיפא אתאן²⁷"אתאן" לדוגמא, לקמן כ ב, כה ב. להוצא ולאפוקי וכו'. – וקשה לי דהא תנן בסיפא: לפיכך וכו' המקום והאבנים של שניהם. ואפשר דמיתורא דמתני' קא מייתי הוצי.

המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר וכו'] "המקיף" בשדות "וגדר" בגדר, אבל "רוניא אקפיה", – בגדר הוא. עירובין פ"ב מ"ה: מוקפת גדר, וכך ירוש' עירובין כז ע"ג (=תוס') מוקפין חומה, ב"ב כד ב: שמקיפין אותה גנות ופרדיסין, עירובין נג ב: שמקיפין אותה גנות ופרדיסין.

וגדר את הראשונה ואת השניה וכו'] במשנה הו' לו, ירוש' כ"י פ' וק', בבבלי כ"י פ' וכן רמ"ה: גדר את. (ובכ"י ר': עמד וגדר ראשונה שניה ושלישית). "גדר" פי' אם גדר וכו' אם עמד וכו'. ר"ג פירש: כגון שהיו לו למקיף ד' שדות וכו', אבל אנן תנן (וכן ר' יהונתן ונ"א) "משלש" רוחותיו! והכריחם לזה מפני שפירשו "אם עמד וגדר" – מקיף. וודאי שפירשו "המקיף" בגדר ופירושי קמפרש. נמק"י: ואחר מכאן השניה וכן השלישית וכו' ואע"פ שהיה כבר פטור מן הראשונה וכן מן השניה וכן מן השלישית לא אמר ראשון ראשון הפסיד אלא כל שעמד וכו' פטור.

ר' יוסי אומר אם עמד וגדר וכו'] בכ"י מ' ור' ורי"ף ובגמרא ב"ק כ ב גם בדפוסים, וכאן בגמרא בכ"י מ': אם עמד ניקף (ועי' רש"י ותוס').

הבבלי בב"ק מפרשו אניקף, וכן כאן באיבעית אימא האחרון ללישנא אחרינא (עי' למטה וזו היתה גי' התוס'). ועל־פי־זה הוסיפו במשנה "ניקף" והוסיפוהו אפילו כאן בגמרא בציטט של המשנה אף שהוא נגד כל הלשונות שבגמרא כאן²⁸ורק לפי נו' אותם כי"י מ' ור' למטה הוא כאבע"א האחרון., שלכולן "עמד" מקיף הוא. וכן הירוש' מפרשה עמד "מקיף" (עי' למטה).

ולפי הנוסח העקרי: גדר את וכו' אם עמד וכו', וודאי מקיף הוא, שהרי כולה חד תנא הוא (עי' למטה), ופירושי קמפרש: המקיף וכו' [אם] גדר את וכו' אין מחייבין (אבל) אם עמד וגדר את הרביעית וכו'.

ומשנתנו אינה דומה אפוא למשנה הסמוכה "סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו וכו' ". ויהיה כאן "עליו" = "חבירו" הנזכר לפני זה. ו"אם עמד" פירושו אחרי זמן! (וגם ראשונה ושניה וכו', לא בפעם אחת נגדרו ולכן חולקים).

בבבלי ב"ק כ ע"ב דפוסים וכ"י מ': אמר ר' יוסי, והוא הנוסח העקרי, וכולה ר' יוסי הוא²⁹כמו למשל בחולין קד ב: א"ר יוסי זו מקולי ב"ש וכו' הא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי., וניחא קושית הגמרא. וכבר כתבתי שגם משנה א' ר' יוסי היא.

והנה לתלמוד מסכת ב"ב היה נו' אחר במשנה מלתלמוד מס' ב"ק (וכאלה עוד)! וגם זה שייך ל"סוגיות מתחלפות", עי' למטה.

ובנוגע לפי' "המקיף וכו' וגדר" וכו', הקשה הרמב"ן על פירש"י מסוגיא דב"ק, שהרי לפירש"י אין זה "זה נהנה וזה לא חסר" שהרי חסר הוא ע"י הניקף, שבשבילו הוא עושה את הגדר בינו לבין הניקף, ותו מאי קאמר שם "את קא גרמת לי היקיפא יתירא", והרי הוא גורם לו כל ההיקף. "ועיקר הפי' שעל הגדר החיצון שבין המקיף ור"ה הדברים אמורים ולא משום היזק ראיה אלא משום שן וזה שאמרו לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא. וזה שאמרו את גרמת לי היקיפא יתירא שמפני השדה שלו שהוא בינתים היקפו גדול יותר" וכו'. וכ"כ הרמ"ה ונמק"י ור' יוסף מיגאש.

וגם ממעשה דרוניא נראה שביניהם לא היה כל גדר, שהרי אריסו של רבינא יכול ללכת ולקחת אשכול משרהו של רוניא, והגדר הוא הגדר החיצון.

(דאמר אם עמד וכו' ל"ש עמד מקיף)] איגו מן הגמרא אבל נוסף בד' יושטיניאן ע"פ הרי"ף, וליתא בכי"י, ובקצת כי"י ליתא גם "א"ר יהודה" וכו'.

רה"א הכל לפי מה שגדר] רמב"ן משוה את הירוש' כאן, יב ע"ד: "רב חונה אמ' ובלבד כשער (כ"ה ברמב"ן, ד"ו: בשעה) שבנה עכשיו דאין הוה בָנֵי (רמב"ן: בני ליה) דכיפין גבי (כ"ה ברמב"ן) לה (רמב"ן: ליה) דכיפין. ברם אין (רמב"ן: אם, ד"ו: הכא!) הוה בָנֵי דכיפין ובנתיה בליבנין גבי ליה כיפין וכל שעה דנפיל בני לה", שאם גדר המקיף את הרביעית בכיפין גבי לה דכיפין, אבל אם השלש היו בנויות כיפין והרביעית בנה לבנים, היגבה כיפין וכל שעה שתפול כותלו יבנה אותה? (הרמב"ן מפרש להפך ובניחותא ועי' פ"מ).

ולפי הירוש' הוה אם עמד וגדר – מקיף הוא. וקרוב הוא לפרש כן (אומר הרמב"ן) מה שאמרו בגמרא הכל לפי מה שגדר כלומר לפי מה שגדר עכשיו הניקף (ולפי פירושי: המקיף) וכו' ורגלים לדבר דרב הונא אמרה הכא בגמ' דילן והתם בגמ' דבני מערבא והלשון עצמו משמע כן. אלא שיש מקצת נוסחאות³⁰וכזה בכ"י ר' ונ"י. שכתוב בהן רב הונא אמר הכל מה שגדר ולא גרסי' לפי מה שגדר וכו'. כ"י ר' ור"ג ונ"י: הכל כמה שגדר, וא"הכל" דמתני קאי (רמב"ן). והרמ"ה מפרש כן גם לגי' שלנו, וכן פי' ר' יוסף הלוי.

וגם סוגיא דגמרא דילן כולה דאם עמד מקיף הוא.

הא רביעית מחייבין אותו אימא סיפא] בכ"י ר': המקיף את חבירו וכו' הא רביעית. ברמ"ה: הא אם עמד וגדר אותה רביעית מחיבין אותו ר' יוסי אומר וכו' ורש"י הגיה כלפנינו.

מאי קיהיב ליה] ברש"י ד' פיז': מאי כו' יהיב, ובד' וינ': מאי כי יהיב, והמהרש"ל בד"ר הגיה: קיהיב, אבל הנו' הראשון עיקר, כו κού, "etwa"³¹עי' מה שהעירותי בס' השנה הפרנקפורטי ח"ט 303., "כי" = כַי בסורית³²עי' מש"כ במ"ע.JQR מהדו"ח כרך XII עמ' 379; [ועי' כעת בספרו "דקדוק ארמית בבלית", עמ' 141.].

איבעית אימא מקיף וניקף וכו' (ל"א מקיף וניקף וכו' אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי)] בכ"י מ' פ' ור' ליתא הלשון הראשון "אבע"א וכו' לא", וכ"כ מהר"ם לובלין, וזו היא גי' רשי ותוס' ור"ג, והוא כסוגית ב"ק שם: "טעמא דניקף הא מקיף פטור", אבל גי' הגאונים³³עי' שמ"ק בשם רשב"א ורא"ש. והרז"ה והרמ"ה כלשון ראשון, דלר' יוסי ל"ש ניקף ול"ש מקיף (ולת"ק: הא רביעית מחייבין אותו דמי רביעית), והסוגיא מתחלפת כאן מב"ק (המאור, והרמ"ה ועוד). ומעשה דרוניא אקפיה רבינא וכו' כר"ה אליבא דר' יוסי, הוא כלשון ראשון, שהרי רבינא מקיף היה (רשב"א).

ואצלנו הובאו שתי הנוסחאות ב"ל"א" כרגיל.

ה א

רוחותיו] עברית. רהיטא דלישנא דמתניתין הוא. פ': רוחותיה.

קא גדר דיקלי] לקמן לג ב: איזיל ‏ איגדריה לדיקלא דפלניא וכו' לא חציף איניש דגזר; כ"י מ' וא"פ וד' פיז' וה"ג ורי"ף ויד רמ"ה וכ"י ה' (ובגליון: נ"א אגדריה): ואגזריה, וכ"ה לו א: איגזרה – למיגזר, ושם בכ"י פ' ור' וד' לובלין של"ו: ואיגדרה, ובמקום "למיגזר" – בכ"י פ': למגדר, ובכ"י ר' דגדר. התוס' ל"ג ב' היה לו "ואגזריה": פי' לגדור(!) תמרים שעל הדקל דגדירה (!) שייכא בתמרים ולא איירי בקצצת הדקל וכו', והריטב"א שם כתב: ואגזריה כך הגי' ברוב הספרים וקשה לרבי' ז"ל הא דאמרינן בב"ק שורי הרגת וכו' ויש גורסין מפני קושיא זו ואגדריה וכו'.

אבל בלשון המשנה והברייתא הנו' הנכון הוא נוסח הערוך ועוד "גדד" (ולא "גדר"): גודדין בתמרים (ב"מ פט ב); שיגדוד ג' גדידות (לקמן לו ב), ערבית³⁴"die Dattelpalme, d. h. ihre Früchte abschneiden" (פליישר ללוי ח"א, 432). خٜدٔ النخلة ובארמית גֹדּו אילנא (דני' ד יא), ואם היתה המלה שלנו היה צ"ל: ואיגדה, למֵיגַד, גָאַד (גייד), כדין הכפולים.

הכוונה כמובן לפירות הדקל, כמו בערבית.

אהיני] ‏ תמרים = "אחיני". אשורית uh̭in(n)u, דיליטש 44: 24.jun.Tig: u־h̭i־nu־šu aš־mut־ma umallâ (הכיתי ו־) gišimmaru ša pi־rik mâti־šu a־duk־ma kir־ba־ti. ובירוש' ב"ק פ"ה ה סע"א: כבשה דאהיני, שרידי 244: כבשה דאחיני הות.

אכלויי – דמיכלי]‏ צ"ל: דמַכלי, הפי' עי' רש"י, ורמ"ה פי' מלשון "כלא" = "מנע": להרחיק אותן מן השדה, "abhalten","verscheuchen"; וכן קידושין פא ב: אביי מכלי להו (כנו' הערוך; בהו': מכלליה) מכולה דברא. הנוסח הנכון כאן בה"ג ד"ו: רמא ביה קלא א"ל שבקיה עיזא בעלמא הוא א"ל אטו עיזא לא מכלינא ליה א"ל ולאו גברא בעי לאכלויי, אתא וכו' (וכן הביא הערוך בע' כל ב': א"ל עיזא בעלמא לאו אכלויי מכילנא בה, וכן הביא הרמב"ן במלחמות: עיזא בעלמא הוא), וכן רמ"ה: שבקיה עיזא בעלמא הוא כלומר חשביה כעיזא בעלמא אלו לא הוה גדרנא לך והוה אתי עיזא מי לא הוה עייל ואכיל, א"ל רוניא ועיזא לאו אכלויי מכלי ליה כלו' עיזא נמי כי חזו ליה דעילא מי לא מנעי ליה א"ל ולאו גברא בעי לאכלויי וכו'. והנו' העיקרי היה אפוא: א"ל שבקיה עיזא בעלמא הוא א"ל עיזא בעלמא לאו אכלויי מכלינא לה א"ל ולאו גברא בעית לאכלויי, אתא וכו'.

תוס' ד"ה ואי לא: מגבינא לאפדנא מינך] ב"ק יב א.

שם: או מחינא לך וכו'] כתובות צו סע"א: ב"ב קנא ב.

אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא] [כ"י פ'] ה"ג ד"ו וד"ב ורמ"ה וראב"ן צט ב, וערוך ע' צלא: "ארבעי – ארבעי", היינו "ארבעין", ארבעים (כי"מ ארבע' – וארבע'). "ארבעי" גם ב"ב עג א (עי' ד"ס). סורית חדשה ארבעי 40. אבל עי' לקמן ס ע"א וד"ס "ארבעי" = ארבע לנקבה, וכן שבועות יד ב.

"צללא", ה"ג ד"ב: צלאלא. והעיקר ש"צלא" הוא עור גדול (mašak ṣallu באשורית, צלא, משך צלא, בפפירוסים, סכוי 10 שו' 10), "צלָלָא" הוא הקטן (השוה "ערסא" – "ערסלא") וכפי' ר"ת. אבל מה שפי' "אמיצר אותם שדות דאקפיה וכו' והיה רבינא מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת", ונראה מלשונו שזה היה לאחר מעשה "דאקפיה", אבל א"כ הלא לא "אקפיה" מארבע רוחות, שהרי שדהו פתוחה לאחר (אע"פ שאינה פתוחה לרה"ר), אלא ודאי שזה היה לפני מעשה "דאקפיה", וצריכים לומר, שרוניא קנה אותה השדה שהיתה מוקפת מג' רוחות בשדותיו של רבינא, ומרוח אחת בשדהו של רוניא, ורבינא הקיפו "מד' רוחותיו".

אבל העיקר בזה שהקיף גם שדה זה של רוניא (שוב מצאתי כן במהר"ם) כפי' ר' אברהם בתוס' (והראב"ן), ששדה זה היה אמצרא של אותן שדות שהיה רוניא אריס בהן (ב"מ קט א), דאמרי אנשי וכו', שמשלמים בעד עור קטן כבעד עור גדול מפני שהטורח אחד, וכך הטורח אחד בשביל שדה אחד כבשביל שדות הרבה, או כפי' "ול"נ" שברש"י.

רש"י ד"ה ארבעה: למאכלות ביתו] צ"ל: למכולת (מ"א ה כה), כבד' פיז' (ורש"ל הוא שהגיה).

סמך לו כותל אחר וכו'] רש"י: אע"פ שלא נתן עליו עדיין וכו', ר"ג: אלא כעין [צ"ל: נעץ] קונדסין ונתן עליהם את התקרה מצד אחד על כותליו אעפ"כ מגלגלין וכו' שאע"פ שלא נתן את התקרה עליו נהנה הוא מן הכותל וכו'.

ובירוש' כאן יב ע"ד: רב חונה אמר וכו' (עי' למטה). עד כדון לארכו לרחבו. אמר רבי נסא כותל חצר לא נעשה אלא להָצֵיל לו (רמב"ן: "לצלליו"). סברין מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה. [חזר ותנא סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה]³⁵כ"ה ברמב"ן וכן ברשב"א לקמן ד"ה בי כוי, מובא בשמ"ק, ופי' הא אם רצה וכו': "בתמיה".. אמר ר' יוסי בי ר' בון תיפתר על ידי מרישיו (רשב"א: מרישן). וזהו פי' ר"ג.

ובתוס' ב"מ פי"א ד (שהביאו הרמב"ן כאן ונמ"י) תניא: היתה חורבתו בצד גינתו של חבירו ועמד וגדרה ("ועמד בעל הגינה וגדר את פרצי חורבתו של זה") מגלגלין עליו יציאותיו של כותל (החורבה) כדרך שהוא בונה. היתה (מ"ב: הגינה) סמוכה לחצירו (נמ"י: לביתו) של חבירו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותה הרוח נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהוא בונה.

ולמשנה דב"ב פ"ב מ"ד (לא יסמוך לו כותל אחר וכו') תניא בתוס' ב"ב פ"א ג': "ר' יהודה אומר תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו"³⁶ואפשר שמשנתנו ומשנה דפ"ב נשנית תחילה במקום אחד, ואתרויהו קאי..

ולמשנתנו יש רק תוס' קצרה (ב"מ פי"א כב): "בחזקת שנתן שומעין לו (שלא) לסמוך את הקורה, בחזקת שלא נתן אין שומעין לו לסמוך את הקורה".

ואמר לו פרעתיך בתוך זמני] בכ"י ר': ובא בזמנו ואמר לו וכו', וכ"ה בה"ג ותוס'. רי"ף ורא"ש ורשב"א בשמ"ק: בתוך זמנו³⁷וברי"ף ורא"ש בטעות גם למטה ב"תבעו" בתוך זמנו. ועי' בסמוך. בכי"י: [דכי מטי זימניה] לא ליתי וליטרדן, וע"כ פירושו "זימניה" של החוב. ובכ"י מ' בע"ב: אילימא דא"ל פרעתיך בזמני, ר"ג: אילימא בזמנו. אבל פירוש הוא ואינו מעיקר הגמרא. וכפירושו של הראב"ד³⁸הובא אצל הרמב"ן והרנב"ר בגליון אלפס ובשמ"ק. והתוס'³⁹עי' סד"ה ובא בזמנו.. שבא ביומא דמשלם זמניה. והרמב"ן כתב כאן: מדלא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך משמע דלאו בתוך זמן הם עומדין וכו' לפיכך פירשו מקצת רבותינו ז"ל דהכא בשבא עליו ביומא וכו' ואין דעתי מקבלת לא הפירוש הזה ולא הדין הזה שהיה להם בגמרא לפרש ולא לסתם אלא הכי קאמר ליה פרעתיך כבר אע"פ שהוא תוך זמני והיינו דלא קאמר ר"ל הקובע זמן לחבירו ותבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך דלא מדכרינן תביעה דמלוה בתוך זמן אלא לוה הוא דקאמר ליה פרעתיך והקדמתי לפרוע בתוך זמני ולקמן בלאחר זמן כאמרי' תבעו לאחר זמנו וכו' דהתם שייכא תביעה בלאחר זמן. (הרמ"ה: והא דריש לקיש לא מיתוקמא <אלא> היכא דתביעה סמוך למישלם זימנא דליכא למימר מגו דיכיל למימר פרעתיך בזמני וכו').

ה ב

כי היכי דלא ליטרדן] (בכי"י: דכי מטי זימניה לא ליתי וליטרדון). עי' תוס' שהקשו ממשנת בכורות פ"ה מו (מט א): מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה וכו', ומב"מ קב ב: בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי וכו' אי בתוך זמנו תנינא מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה וכו' (ועי' שם). והרמב"ן מתרץ קושית "איכא דקשיא ליה" דלקמן (ה ב) "אילימא דאמר פרעתיך בזמני פשיטא" מב"מ שם דקא מיבעיא להו אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימנא או לא, – "ולא קושיא היא דהתם בשכירות אבל הכא כיון דמעיקרא נמי היה יכול להוציא ממנו חצי ההוצאה פשיטא דלאחר שתבע מיד פורעו" וכו', ואפשר להשתמש בתירוצו זה גם כאן. והראב"ד מיישב זה: לפי שאריכות הזמן מדת חסד היא ומ"ה כי מתרמו ליה וכו' אבל בפדיון הבן ושכירות דבתוך הזמן ליכא עליו חיוב פרעון כלל וכו' אי אמרו פרענו בתוך הזמן אינם נאמנים. והריטב"א בב"מ מקשה מבכורות מט א דאיפליגו רב ושמואל בפדאו בתוך ל' יום, ולשמואל אין בנו פדוי והלכה כמותו, וא"כ היכי מייתי סייעתא מבכורות, דהתם דינא הוא דתוך זמנו לא פרע דלא הוי פדוי.

אבל בב"מ שם גי' שלנו היא גי' רש"י שהגיה וכתב: ה"ג דתנן מת האב וכו' ובבכורות תני לה גבי בכור וכו', אבל גי' הרי"ף והרא"ש: "דתנן כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן", "וקאי אשכירות סתם שהיא ל' יום וכ"ה ברמב"ם וש"ע ורש"י החליף הגירסא וכדעת תוס' וש"פ בפ"ק דב"ב" (הגר"א בב"מ שם) וכגי' הרי"ף כזה בכ"י פ' ובה"ג ובעיטור שכירות, וכ"ה בריטב"א (ושם: מת בתוך), והוא מפרשו: גבי פדיון הבן מיתניא⁴⁰ואפשר אמנם שהוא פרפרזה של המשנה דבכורות!. אבל "דתנן" אינו מוכיח כלום, שהוא משנה. וא"כ קשה למה לא הביאו ברייתא זו להשיב על אביי, אלא דברייתא לא שמיע להו לתלמודא דב"ב; והסוגיות מתחלפות!

ומברייתא זו קשה גם לפי' ר"י והגאון בהלואה סתם, וכבר העיר הרשב"א אקושית הגמרא עד ד' אמות וכו'. שהרי כאן לא קבע לו חברו זמן עד שיגדור ד' אמות ואדרבה הוא תובעו מיד.

תוס' ד"ה אע"ג: דמאלמנה ליכא למילף] כלומר ממשנת גיטין פ"ד מ"ג (לד ב): אין האלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה (והובאה בתוס' ד"ה ואפילו!) ובגמרא שם אמרו: מאי איריא אלמנה אפילו כולי עלמא נמי דהא קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה וכו'.

שם: ועוד תנן בשבועות וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו וכו'], "מן היתומים" אינה במשנה, ופי' הגמרא הוא (שם מח א)!

ו א

א"ר הונא סמך לפלגא סמך לכולה] תוס', רי"ף ד"ר, ראש ד"ו ורמ"ה: לכולא, וכן נכון (בכ"י מ': לפלג' – לכול').

רש"י ותוס' מפרשים "בין באורך בין בגובה", אבל שאר הראשונים⁴¹ר"ג, רמ"ה ועי' גם רמב"ן. מפרשים "סמך לפלגא" באורך. ובירוש' כאן (יב ע"ד): רב חונה אמר מגלגלין עליו פשוטו (כל ארכו) של כותל. עד כדון לארכו. לרחבו. אמר ר' נסא כותל חצר לא נעשה אלא להָצֵיל לו ("לצלליו")⁴²הפיסקא "ר' יוסי אומר אם עמד וגדר הרביעית", מט"ס הוא..

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא] בדפוי"י: ובלופתא, כ"י מ': בקרנתא ובלפתא, רמ"ה: בלופתא וקרנאתא, ר' יונה (בשמ"ק): בלופתא וקרנתא, ושניהם רבים: בלוּפָתָא וְקַרְנָתָא ערוך: בלופתא וקרן זוית, וכן ראב"ד ורשב"א (ועי' בסמוך). כדאי להוכיר כאן גם את הגירסא בכ"י פלורנץ: ומודה רב הונא בקינא [ולופתא], ומודה רב נחמן באפריזא ובקבעתא דכשורי. (השוה ערוך ע' לפתא ב' וב"ב ד א: ליפופא)⁴³והשוה אשורית lipittu lipitti erida; niddeil ligar (מנעול, בריח).

ר"ג: קרנא – "שסופו של אותו כותל שסמך כנגד זוית של אותו כותל שהגביה חבירו"; ר"ח, שהיה גורס בלופתא וקרנתא⁴⁴כגי' ר יונה, ולא "בלופתא וקרן זוית", כגי' הערוך., פי': "בלופתא כגון שלא בנה הכותל כנגד כותל המחיצה אלא היה כותל בנוי מקודם ועכשיו חבר עליו והאריכו כנגד כותל המחיצה או שעשה לו קרן זוית (פי' "קרנא"הוא) או שהיה קטן והרחיבו בקרנות (פי' ב' ל"קרנא", "קרנתא") דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך"⁴⁵ר' יונה בשמ"ק וערוך ע' לפתא...

ור' יוסף מיגאש (וכן רשב"א) מפרש "בקרנא": "שאם חבר לזה הכותל שבנה כנגד כותל מחיצה קרן כגון זה ___|קרן שאינו חייב וכו' אלא מה שכנגד" וכו'. (ורש"י פי' כזה קרן _ בית_ אבל פירוש דחוק). והרשב"א כתב שם: הפי' הנכון דרב הונא באורך הכותל ודר"נ בגובה הכותל וכו'; ור' יוסף מיגאש מפרש גם "ומודה ר"נ" באורך: ומודה ר"נ שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חצייה אפריזא וכו'.

אפריזא] פרסית افريز ערבית إفريز Bohle.

– בי כוי] ד' פיז' וכ"י מ': כוזי, רי"ף ד"ר: כירי, ד"ו וכו': קורי, וכן רמב"ן וכן בהמאור; יד רמ"ה כאן (וכן לדף ד ב ולדף ו ב): כורי. והוא העיקר (תה"ג סי' שכו: כוארי); "כורי", ר' מן "כורא"⁴⁶שבת קה א: וחדא בכורא, לגי' הגאונים והערוך, עי' פי' הגאונים 56 שו' 9 ובהערה שם., "כורתא"⁴⁷בירוש' סוטה פ"א, יז ע"ב ועוד., "גזע של אילן",‏ "Baumstamm", "כורתו" (של אילן)⁴⁸ירוש' עירובין פ"נ, כא ע"א ועוד..

[צ"ע אם שייך לכאן כרֻתות, מ"א ו לו: וטור כרתת ארזים, ותרגומו מריש, ושם ז ב: וכרתות ארזים על העמודים = וכְרָתות, במו קשתות (קשת, قوس), דלָתות (דל, דלה, דלת)?]

רמ"ה כאן: "כלומר היכא וכו' ועבד ביה בשעת בנין בי כורי דאינון נזי (קרי: כוי) דמעילין בהו ראשי כשורי", והפירוש "כוי" נכנס אצלנו ודחה את העיקר כורי. וכן בכ"י ה' "בי כווי" גם למטה צח ב! ושם בכ"י ר': בי קורי, ובכ"י מ': בי כאדרי!

בי כוי לא הוי חזקה] רשב"א (בשמ"ק): אמתני' דבחוקת שלא נתן קאי וכו' וכן פירש"י ז"ל. ואידך דר"נ נמי דאחזיק לכשורי אית דמפרשים דאמתני' נמי קאי וכו' וההיא דרבינא נמי דכשורא דמטללתא אמתני' מפרשי' לה וכן פר"ח (=פר"ת) ז"ל ואע"פ שאותה דאחזיק לנטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה לא שיהיו שוות בענין אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף בזה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתינו – וי"מ ההיא דבי כוי אמתני' ואינך כולהו וכו' בחזקת טענת מכירה וכו' (וכן פירש"י והוא הנכון) ולא הביאן כאן אלא בגררת אותה דבי כוי דאמר ר"נ אמתני', סמך לה אידך נמי דר"נ ורב יוסף לכשורי ונטפי ובגררת דההיא הביא נמי ההיא דרבינא, דומה נמי לאחזיק לכשורי במקצת.

אמר ר"נ אחזיק] ד' לובלין, כ"י מ' ופ': ואמר.

אמר ר"נ אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי רי"א (כי"מ ופ' ורי"ף ורא"ש: אפילו) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. א"ד אר"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי] עירבוב נוסחאות כאן. בכ"י פ' ורי"ף (שתפס כדרכו לשון אחרון) וכן היה לפני נמק"י: לכשורי לא אחזיק, ובד' פיז' ווינ' וכו' וה"ג הנוסח: רי"א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא אחזיק להורדי (ומחקו רש"ל).

מצד אחר: (א"ד אר"נ וכו' להורדי) ליתא בכ"י פ' ורי"ף כ"י, והרא"ש כתב: ובספרי ספרד מצאתי איכא דאמרי אר"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי.

ובכ"י ר': א"ד וכו' לכשורי לא אחזיק להורדי (וברי"ף ד"ו וכו': א"ד אר"נ אפי' אחזיק לכשורי לא אחזיק להורדי).

שתי נוסחאות הן אפוא, ולא שתי לשונות, וקצת ספרים כתבו שניהם. נוסח אחד הוא: להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק וכו', כלפנינו, ונוסח ב': להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא אחזיק להורדי. נו' ב' זה הוא הא"ד שבספרי ספרד. ובנוסחאות שלנו משובש סופו, וצ"ל כבכ"י ר': לכשורי לא וכו' ובכ"י ר' זה חסר "רי"א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי" (וכן ליתא ברי"ף כ"י וד"ק). ולנוסח זה צריכים לגרוס: רי"א אפי' אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי.

ולנוסח א': רי"א אפי' אחזיק להורדי אחזי'.

ונוסח ג', ה"ג וד' פיז', צריך היה להיות כזה: אר"נ אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי (כא"ד שלנו) רי"א אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי לא וכו' (אבל בה"ג ד"ו: אר"ג אחזיק להורדי לא וכו' [כלשון ראשון שלנו] רי"א וכו' וא"ד אר"נ וכו' [כבנוסחאות], ובד"ב חסר "אר"י").

ובילבול כזה גם במימרא הסמוכה:

אמר (בכ"י מ' ופ' וה"ג ורא"ש: ואמר) ר"נ אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי אחזיק לשפכי לא אחזיק לנטפי ורי"א אפילו אחזיק לשפכי אחזיק וכו' א"ד אר"נ אחזיק לשפכי אחזיק לנטפי לנטפי אחזיק לשפכי] (א"ד אר"נ וכו' לשפכי) ליתא בד' פיז' וברי"ף ד' קוש'! ושם בדברי ר"נ: אחזיק לנטפי לא אחזיק וכו'.

ובה"ג ד"ב 402: ואר"נ אחזיק לנוטפי לא אחזיק לשפכי לשפכי אחזיק לנטפי ור' יוסף אמר אפי' אחזיק לניטפי אחזיק לשפכי; ובכ"י ר' בדברי ר"י: אפי' אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי. והאו"ז⁴⁹האו"ז כתב שהרי"ף וה"ג כתבו רק לשון אחרון! כלל נטפי והורדי יחד וכתב תחילה לשון ראשון שלנו ואח"כ א"ד שלנו (הודרי ונטפי יחד).

וגם כאן שתי נוסחאות הן? ו"אבל לצריפא דאורבני לא" אינו שייך לשני הלשונות אלא ללשון: אחזיק לנטפי! ⁵⁰בכ"י ר' הסדר בל"א: אחזיק לשפכי לא וכו'. רש"י הגיה כלפנינו.

צריפא דאורבני] פי' ר"י מיגאש כמו העושה סוכתו כמין צריף, שהיא משופעת, והמים נשפכים בריצוף.

ו ב

עד ד' אמות] פי' ר"ת בגובה (ר' יונה בשמ"ק וכן רמ"ה).

ובעובי הכותל] במקום שאינו גבוה מד"א.

אבל בתרבץ אפדני לא] ר' יוסף מיגאש ורמ"ה: מליסא של חצר (אויר החצר), וכפי' הרמ"ה: "וסבר ארבע אמות דלפני פתחו דקנו ליה לבעה"ב מחמת הבית הכא נמי משתעבדי ליה לשוכר לפירוק משאו, שאר החצר דדלית ליה לבעל הבית זכותא בגוה מחמת הבית אלא מחמת זכותא דאית ליה בהצר גופא נמי לא משתעבדי ליה לשוכר אלא לדריסת הרגל דבית אוגר ליה חצר לא אוגר ליה דשוכר כלוקח דמי. ור"נ דידיה אמר וכו' שוכר עדיף מלוקח דהא מיחייב לתקוני ליה כל מידי דמעשה אומן מה שאין כן בלוקח". – "תרבץ", ארמית "תרבצא", וכן בסורית, אשורית tarbas êkalli, tarbaṣu, חצר⁵¹ועי' לקמן צח ב = קנתיר (קנטיר = קטיר, חצרות קמורות, שאינן מקורות; מדות פ"ב מ"ה)..

קמ"ל דא"ל רבים וכו'] לקמן ס ע"א (והב"ח רמז לו) אמתני' ד"אבל פותח הוא לרה"ר פתח כנגד פתח", אמרינן: דא"ל סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר. וכבר הקשו זה ר' יוסף מיגאש ורמ"ה ותירצו: "לא דמו דאילו התם פתחים לא גביהו מרה"ר אלא להדי רה"ר גופה הוא דפתיחו וכו' אבל הכא לענין גגין וכו' כיון דגביהו" וכו' (ר' יוסף מיגאש).

ממילא נמי חזית לי] "ממילא", "מן הדבר" ("מילא") "מעצמו של דבר" (בלי כונה), "בטבעו של דבר".

אמר מר⁵²ישנו גם בכ"י ר' וה"ג, ונשלם בגליון בכ"י מ'. זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' (זה שלא כנגד זה (ומעדיף)) פשיטא וכו'] בכ"י פ' ויד רמ"ה ליתא "זה שלא כנגד זה ומעדיף", וכתב הרמב"ן: ה"ג זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא וכו'. אי נמי: פשיטא לא צריכא וכו'. ותו לא. ומקצת נסחי דכתיב בהו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא מתפרשי שפיר דהא ארישא קשיא ולאו אסיפא דמעדיף. ובכ"י מ' ור' וה"ג ליתא "זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו", וחסר גם "ומעדיף" (אבל בה"ג ישנו), והיא הגי' שהזכיר הרמב"ן. והעיד הריטב"א בכ"י (ד"ס) שכ"ה ברוב הספרים וכתב דלגי' זו צריך תלמוד תשובת התלמוד. והר' יונה כתב: זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא. סיומא דמילתא נקט ליה וכולה מילתא קשיא ליה פשיטא דהל"ל עושים מעקה ותו לא ואנא ידענא דזה שלא כנגד זה עושים ומשני דמלישנא יתירא וכו'.

אוזינקא] "הוצאות"⁵³עי' מאמרי ב־JQR מהדו"ח כרך XII עמ' 331., פהלוי אוגינק خوزينك, "אוצר", וקבל אח"כ הוראת "ממון" ו"דמים", כמו "גזא" הפרסי, שקבל ביונית (γάζα) הוראות pecunia, divitiae, census, ועוד.

מיתרע ליה אשיתאי] צ"ל: לי.

במסיפס] כ"י פ' ומ": בפסיפס, ועי' לעיל.

אי לגדיים וטלאים בכדי שלא יזדקר (בבת ראש) סגי] בג' כי"י: שלא יזדקר הגדי סגי (אבל ברי"ף, וכן מוגה בכ"י ר': הגדי בבת ראש), ודומה לו בעירובין טז א, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש (בתוס' כלאים פ"ד ו: שלא יכנס הגדי); סוכה יד ב: כדי שיזדקר בה גדי בבת ראש, עירובין יד א: מחיצה שהגדיים בוקעין בה.

אמר ממצורי קממצירנא] "אני פושט עצמותי";,מצר", סורית מזר וגם מצר "sich ausstrecken", "recken"⁵⁴עי' מש"כ במאמרי Stricke u. Leinen במונטסשריפט 1921, 357–364., נמק"י: אימצורי כמו אימזורי כדכתיב ויזורר הנער" (מ"ב ד לה), והטעהו לשון ר"ח וערוך ור' יוסף מיגאש כאן "כדכתיב ויזורר הנער", (אבל זו ראיה אל הענין ולא אל המלה); ב"מזר" המ' שרשית. נו' שלנו הוגה בד' פ"פ ע"פ רש"א שהגיה: אמר אמצורי קממצירנא, ע"פ ערוך, רי"ף ורא"ש ור"ן (הנו' "ממצורי" רק ברא"ש), וכן ברמ"ה ור' יוסף מיגאש וגם בשם ר"ח. אבל בה"ג (ד"ו וד"ב) ובכל הדפוסים וכי"י חסר זה, ופי' הוא שהיה כבר לפני ר"יח ולקוח מע"ז ע ב, שהקשו שם לר' יוחנן דאמר חצר שחלקו במסיפס טהרות טהורות. מברייתא זו: "גגו של חבר למעלה מגגו של ע"ה אותו חבר שוטח שם פירות וכו' ובלבד שלא תהא ידו של ע"ה מגעת לשם", ומשני "אמר לך ר"י שאני התם (בגג) דאית ליה לאישתמוטי (כשפושט "ידו" ומגיע לשם) אמר אימצורי" וכו'. אבל כאן "נתפס כגנב" הוא "שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס" (רש"י), ורש"י פי': "מצי משתמיט ליה, ולומר חפץ נפל מידי על גגו ונכנסתי אצלך ליטול", ור"ג פי': במסיפס יכול לאישתמוטי דטעין דכיון דלא הוי האי מחיצה גבוה י' טפחים (!) לא הוי ידענא אי משום מחיצה הוי ומשום הכי עברנא ולא משום גניבה.

תניא כוותיה דר"ח שתי וכו'] תוס' ב"מ פי"א ד.

הנהו בי תרי וכו'] כל המעשה רק אגררא דעליון ותחתון = עילאי ותתאי.

חד (הוה דייר) עילאי וחד (הוה דייר) תתאי] בכי"י מ' פ וד"ל, רש"י, רי"ף ורא"ש חסר "הוה דייר" ונכון הוא; ובה"ג: חד הוה דאיר עילאי וחד תתאי. וכן ב"מ קיז א: הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחית מעזיבה וכו', ובה"ג ב"מ: חד הוה דאיר עילאי וחד הוה דאיר תחתאי.

עִילַאי = "עליון", תתאי = "תחתון" (תואר). ולמטה "איחבס תתאי", הנוסח בכ"י ר' ור"ג: ביתא דתתאי.

איתבר תתאי] בדפוי"י וכי"י וראשונים: איחבס, וכצ"ל ברש"י: איחבס תתאי נטבעו וכו'. בה"ג: איחבס ביתא, כ"י ר': ביתא תתאי; ר"ג: ביתא דתתאי. וכן רש"י ברי"ף: איחבס ביתא. נטבעו וכו'. חבס = חבץ, נדחק, נתמזמז, וכן גלגלת שנחבסה (חולין מב סע"ב).

והנוסח הנכון בודאי: איחבס ביתא א"ל תתאי לעלאי (במקום איחבס ביתא תתאי א"ל לעילאי), וכ"ה בה"ג!

א"ל (תתאי) לעילאי תא ונבנייה] בכ"י מ', פ' ד"ל ורי"ף חסר "תתאי", ונכון. אבל ישנו בה"ג, ובד' פיז' וינ' רפ"א וכו': א"ל אידך תא ונסתריה ונבנייה וכו' (הרש"ל הגיה כלפנינו, אבל "תא לסתריה ולבנייה" גם בה"ג). וכן ז' א' איסתריה אנא ואבנייה, עי' בסמוך.

אנא שפיר קא דאירנא] בד"פ, וינ' רפ"א וכו': "את אי לא מיתדר לך חוק בארעא שוף כריסיך ועול שוף כריסיך ופוק", והגיה רש"ל כלפנינו, "ושוף כריסיך וכו' ", כפול גם למטה בדפוסים אלה. וגם למטה הנוסח בכ"י ר': לא מצינא דאטרח אלא את דלא קא מיתדר לך חוק בארעא ושוף אכריסיך וכו'.

ז א

(א"ל) איסתריה אנא ואבנייה (אמר [ליה] (כ"ה בד"פ וד"ל)) לית לי דוכתא למידר ב[י]ה (א"ל) אנא אוגר לך דוכתא (א"ל) לא טרחנא] בכ"י מ' פ' ור' ורי"ף ורא"ש ויד רמ"ה חסר "א"ל" בכולם ויפה הוא. ובכולם חסר "איסתריה" (וכן ברש"י), אבל בה"ג: "א"ל אנא סתרנא ליה ובנינא ליה". ובכולם אוגרנא לך, לא מצינא דאטרח.

"אוגרנא" גם למטה בכ"י (במקום "אגרנא") ואפעל הוא = קל (וכן האי מאן דאוגר אגירי לדולא, ב"מ עז רע"א).

לא קא מתדר לי [חוק בארעא] שוף אכרסך וכו'] כ"ה בכ"י מ' פ', ה"ג ורי"ף, או"ז ויד רמ"ה (וגם בדפוי"י למעלה) וכ"ה גי' ר"ג שפי': חפור בארץ וכו'. נמק"י: חפור למטה. "שוף אכריסך". רש"י פי': "שחה קומתך עד כרסך". ולר"י נראה לשון "שפשוף שמתחכך בארץ".

אבל בסורית יש לפעל "שָׁף" (שוף) ו"שַׁף" (שפף) גם הוראת: "רחש, רשף" = זחל. במנדעית (ס"ר I 280, 3): סיגיה ראהיש שאייף; וממש מליצה שלנו (שם 279 5–4 מלמטה): עית (= אית) מינאיהון (מן השדים) דשאיפיא מישאף על כארסאתון. וכן פי' "שייף ועייל" וכו' (סנהד' פח ב) הולך שחוח כזוחל.

בדינא קא מעכב] בכי"י וראשונים: דינא קאמר ליה, וכן למטה.

סתרי ובנו] וכ"ה בכ"י מ'; רא"ש: סתרו ובנו, או"ז: סתרי ובני, רי"ף: סתר ובני, ה"ג: סתר ובאני (ד"ב: ובני). וכן רמב"ן, שכתב בחידושיו (ד"ה אבל למטה מעשרה): "ולי נראה ששניהם בונין הכל ופירוש סתר ובני לה כמה שהיתה מתחלה ואינו יכול לומר לא טרחנא ולא בנינא אלא כדי שתגביהנה למעלה מעשרה ולא אטרח עד שתגביה כל צרכך אלא (הואיל) טרח ובני". ורשב"א (בשמ"ק): "אבל מטו כשורי למטה מי' רשותא דתתאי הוא כלומר וסתרי ובנו ליה תרויהו וכדקא"ל תתאה לעילאה תא נבנייה ומיהו תתאה בני כוליה כותל עד תקרת עילאי ואיהו נמי בנו (צ"ל: בני) תקרה [ומעזיבה ודמי האי דינא להאי] דינא דתניא בפרק הבית והעליה דתנן הבית והעליה של שנים נפחתה העליה ואין ב"ה רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד למטה וכו' ר' יוסי אומר וכו' וקי"ל כרבנן דמעזיבה חזוקי תקרה התחתון בעי חזוקי".

אמרו רבנן קמיה דרבה וכו' א"ל רבה וכו'] בכי"י: רבא, וכ"ה בכל המקומות שציין הגרי"ב, ורבא הוא תלמיד ר"נ.

בוקי] סורית: בוקא, "Krug", בקבוק. βίκος היוני מקורו מן השמי, והוא תרגום בקבוק (ירמ' יט א, י).

דלא משתמש אלא תיבנא ובי ציבי] רש"י: דקא משתמש בה בציבי ותיבני, ר"ג: בי תבני וציבי; כ"י פ': דלא קא משתמש אלא בתיבנא וציבי, כ" ר': לא צריכא אפי' בי תיבנא וציבי, וכזה בד' פיז': הא קמ"ל דאפי' בי תיבנא; בד' לובלין: תיבנא וציכי. כ"י ה' (וה"ג, רי"ף ורא"ש): דאע"ג דדייר בה לתיבנא וציבי דא"ל לא מטלטלנא מנאי⁵⁵"לא מטלטלתא מנאי", ברי"ף כ"י במקום "לא מצינא דאטרח"! ובה"ג ד"ב שם: א"ל לא מטלטלינן מאניי.. בתיבנא = בי תיבנא, "משמש בית התבן ובית העצים".

אספלידא] ה"ג ד"ב: אוספלידא; עי' רשי ועי' תוס'. והנה ערבבו פה שני דברים:

1) "אספלידא" של התרגום (תרג' "מערה" בתה' [נז א], ותרגום "נקרת הצור" [שמ' לג כב] בת"י) במובן "מערה" שהוא ביונית σπήλαιον, "מערה", ושם־ההקטנה σπηλάδιον.

2) "אַספלָא", "אַספלידא" בסורית ponticus, "בינקא", "אזגא", "אכסדרא" (אוידא), ביונית ψαλίς־ἰδος, והקטנה ψαλίδιον, Gewölbe, Bogen. ולפי פסוב בערכו: auch ein Gebäude von der Gestalt eines Halb־Cylinders, (גם בנין בשורה של חצי־גליל) כלומר "אכסדרה", והוא – "אספלידא" שלנו שבבבלי, כ"אספלדי דבי רבה" (מנחות לג ב) "דאית להו פצימי ולית להו מזוזתא", שהתלמוד משוה אותם ל"אכסדרה שיש לה פצימין" (עי' תוס'). אבל "אכסדרה" שלנו היא "אכסדרה רומית": "תבנית אולם", "Halle","Gesellshaftszimmer"⁵⁶עי' לקמן יא ב ובפ"י ר"ג: "דיש לה ג' מחיצות מגיעות לסכך ומחיצה רביפית נמוכה ובונין עליה על פני כולה חלונות גדולות ע"ג פצימין", ועי' Stephanus בערכו.. ומה טיבה של "אספלידא" שלנו? אנו לומדים (עי' גם תוס') מן א) "אפומא דאספלידא"], לפני הצד הפתוח, המלא חלונות (ר"ג: לפני הפתח)⁵⁷שבת קמח ב: לא ליתיב איניש אפומא דליחייא וכו' נשי דמותבי חצבי ויתבן אפומא דמבואה.. ב) "מעיקרא אספלידא פלגת לי השתא משות לי אידרונא"], רש"י "חדר אפל", ה"ג: אדרונא דחשיכא טפי, אבל השוה יא ב "אכסדרא דבי רב" "אידרונא מעליא הוא", "חדר יפה", ובכ"מ פירושו "חדר" סתם, פרסית اندرون.

ג) "נהי דעלו להדדי דמי (ליבני) כשורי והורדי" וכו'] "ליבני" חסר בתוס' ובכל כי"י וראשונים (חוץ מהראב"ד בשמ"ק), ובכ"י ר': נהי דעלו אהדדי בכשורי והורדי; בכ"י מ' ה' פ', רמ"ה, ראש ורי"ף: דעלו באשיתא⁵⁸ברי"ף וכן ברשב"א שבשמ"ק: באשיאתא, רי"ף ד"ר: באושיאתא. והורדי ולא עלו באוירא. נמק"י ורשב"א: "ששמו כמה בנוי שוה יותר מן הפנוי מפני דמיהן של אשיאתא והורדי". אבל עי' ב"ב עג א לגי' מה"ג, 30 הו' שכטר: ואית לן אשיאתא (במקום "אלוותא") (""Ruder), Stangen"". וע"פ זה אפשר שגם כאן "אשיאתא" = "קורות" הן ו"עמודים",

asitû באשורית, "Pfeiler", "עמודי האכסדרה המקורה על עמודים"?

ד) "דדאירנא ביה כי היכי דדרו אבהתן"], והוא אפוא "בית־דירה" אבל ב"אכסדרה" אמרו בברייתא דסוטה מג א (ספרי שופטים קצד): יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית הראוי לדירה, וכן בספרי: יצאו אלו שאינן בית דירה!

ובהשבעות של מונטגומרי סי' יב, על הצד החיצון: דאידרונא דאוספלידא של האידרון, של "האוספלידא". כאן יש ל"אוספלידא" בוודאי מובן יותר של "אולם", "חדר האוכל": אכסדרה רומית.

פרדס וכו' אע"פ שאין בו רמונים] ע"ש הכתוב שלחיך פרדס רמונים, ורש"י בב"מ הגיה כלפנינו, אבל בארמית (פלפולא חריפתא לב"מ שם) לקמן (יב א, כד א, כו א) פרדיסא = כרם; בקהלת ב ה: ונטעתי בהם עץ כל פרי, סוטה י ע"א: ונטע בו כל מיני מגדים, וכן בסורית. אבל "ס"א" ברש"ל, כ"י מ' ופ': שאין בו אילנות, וכ"ה בתוס' פ"ו יח וכן בירוש' מעשרות מט ע"ד⁵⁹רמש"ש בהגהותיו, וכבר העיר ע"ז בפ"ח שם..

התם מצי אמר ליה מוכר ללוקח שמא זביני לך] בכ"י מ': התם מוכר הוא א"ל וכו', ה' ופ': לוקח ומוכר הוא קא"ל וכו'; כ"י ה': זבני, כ"י ר': התם שמא בעלמא קא מזבין ליה.

התם מצי אמר ליה מוכר ללוקח שמא זביני לך] בכ"י מ': התם מוכר הוא א"ל וכו', ה' ופ': לוקח ומוכר הוא קא"ל וכו'; כ"י ה': זבני, כ"י ר': התם שמא בעלמא קא מזבין ליה.

ז ב

(מר ינוקא ו)מר קשישא בריה דרב חסדא] בכי"י וראשונים רק: מר קשישא (ו"בריה" יוכיח), ועי' תוס'⁶⁰[ועי' כעת בהערות לסדר הדורות שב"שערי תורת בבל" לרז"ו רבינוביץ, עמ' 476.].

אמר שמואל האחין שחלקו וכו'] עי' עא א: האחין שחלקו זכו בכולן וכו', וברשב"ם שם ותוס' שם. (ועי' גם ב"ק ס א: האחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' ושמואל אמר ויתר קסבר האחים שחלקו לקוחות וכו'), ועי' תוס" כאן.

– כל מעשי רב חמא ופסקותיו נסדרו יחד (כבר התלמוד שואל במעשה השני "היינו הך"!) מפני הראשון "עילאי ותתאי", שהוכנס כאן דרך אגב של עליון ותחתון. ומעניין שהמעשים של רב חמא, בן דורו של ר"פ, היו מסודרים כבר כך בוודאי בישיבת נהרדעא⁶¹עי' "גמרא" של נהרדעי – רב נחמן – עירובין לב ב.., בימי רב אשי (א"ל רבינא לרב אשי, ז א, מר קשישא לרב אשי, ז ב) ורבינא (ז ב: בכולהו הלכתא כרב חמא!). תלמודם של "אמוראי נהרדעא" (סנהד' יז ב) היה ידוע כנראה בישיבת סורא ופומבדיתא. וגם מימרות של ר"נ מתלמוד הנהרדעים הוא, וסדרן של המימרות (מדף ז א והלאה) הוא: 1) ר"ה ור"נ למשנתנו, 2) ר"נ (כן!) למשנתנו: בי כוי, 3) אגב מימרות ר"נ "דאחזיק", 4) ר"נ המשכיר בית – ורינ דידיה [ונכנס באן בעריכה מאוחרת: 5) דברי רבינא כשורא דמטללתא, 6) דברי אביי שני בתים, שהם מקומם אחרי ר"נ אמר שמואל כדי שלא להפסיק בין "מיתיבי" ל"איתמר" ובין "איתמר" ל"הנהו בי תרי"], 7) ר"נ אמר שמואל – ור"נ דידיה וכו', 8) איתמר, 9) פסקי ר"ח.

במשנה

חומה ודלתים ובריח] ד"ר, כ"י ה' ופ': דלתים, וכ"ה ברי"ף ורא"ש ואו"ז. מלשון הכתוב "חומה גבהה דלתים ובריח" (דב' ג ה) = חומה ובריח נחשת (מ"א ד יג); "כלם ישבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם" (יחז' לח יא); "עיר מצור חומות דלתים ובריח" (דהי"ב ח ה).

בית־שער] Torweg, עי' עירובין עו א ותוס' אהלות פ"ח ה.

למימרא דבית שער מעליותא היא] בכ"י פ' הסדר: תניא רשב"ג אומר… ועיילי טובא למימרא וכו'.

ואי בעית אימא הא והא מאבראי וכו'] עי' תוס': ולא גרסינן הא והא מגוואי וכו' ולמאי דגרסי' מאבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינוי דנקט צד דלא מעלי וכו'. אבל גי' כ"י ר': הא והא מגוואי הא דעביד ליה דלת הא דלא עביד ליה דלת ואב"א הא והא דלא עביד ליה וכו'⁶²"דעבד דלא עבד" גם בכ"י ה'., וכן בכ"י פ': הא והא מגואי וכו' הא והא דלית ליה דלת (והוגה: דאית)⁶³אבל א"כ איך אמרו "ולא קשיא הא דאית ליה פותחת וכו' ", כיון שאין לו דלת – פותחת איך? אם לא שנאמר שעל השער קאי, שיש לדלת השער פותחת, ודוחק..

והרמ"ה: וכי קאמרינן דלאו מעליותא היא מאבראי חוץ לחצר דכי קרו עניי מאבראי וכו'. והרשב"א מפרש: מאי בריחי גריעותא שאין העני יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא וא' אי' אפי' מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפי' דאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא (!) ואפי' אית ליה פתחא פעמים שאף וכו'.

פותחת] ר"ג: מנעול – לאו מעליותא, והוצרך לזה, מפני שאבע"א – צד דלא מעלי הוא; "פותחת" כמו בתמיד פ"ג מ"ז וב"ב צט א.

פסקא: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תניא רשב"ג] זו היא הגהת רש"ל.

אבל בד' פיז', וינ' ובז' ליתא ציון המשנה ומתחיל: ת"ר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר וכו'. וכעין זה דלקמן, שמחקו ג"כ רש"ל (רק דשם גם פיסקא אצלו!). ובכ"י מ' ופ' וד"ל כאן: רשב"ג אומר. תניא רשב"ג… ולמטה בכל כי"י: כופיך אותו לבנות בית שער כו'. תניא רשב"ג, ובכ"י מ': רשבג"א. תניא רשב"ג.

עיר הסמוכה לספר] סורית: ספָרָא, תחומא, סָכָא ספתא דיממׄׄא ונהרׄׄותא (אוידא); בתרגומים: ספרי ימא. ומקורו באשורית: suparu, "Ummauerung", "Umschliessung", (של עיר ושל גודרות), "חומה" (של עיר)⁶⁴כבר העיר על זה גינצבורג בס' היובל לשורץ..

קבע בה מסמרות] עדה"כ דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים (קה' יב יא).

ח א

ור"ל סבר לה כדדרש רבא אני] בכ"י מ' וה' ופי ובילקוט כ"י: ור"ל אמר אני, ובאה"ת: ור"ל סבר אני, ובכ"י ר': והוא סבר אני. "כדדרש רבא" נוסף אפוא ע"פ פסחים פז א. ושם: אני חומה ושדי כמגדלות אמר רבי יוחנן אני חומה זו תורה וכו' ורבא אמר אני חומה זו כ"י וכו'. ושם באה"ת ובילקוט כ"י: רבה, בכ"י א"פ: ורב!

דכתיב מנדה וכו' ואמר רב יהודה וכו'] עי' נדרים סב ב: ואמר רבא שרו ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא כרגא דכתיב מנדה וכו' וא"ר יהודה וכו' ורנב"י היה "ריש כלה" במתיבתא דרבא (ב"ב כב א).

רש"י ד"ה מנדה: על אנשי כנה"ג, ותוס' ד"ה לא: לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש] לאו דוקא דקרא כתיב: די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנה מנדה וכו' (ע"ז ז כד).

מידויל] כ"י ח': מדויין, רי"ף ד"ק: מידוין, וכן יב ב בכ"י ה': מדויין, וכן בתה"ג הרכבי סי' נח: דהאי מידוין והאי לא מידוין. מידוין = מיתְדַוֵין?⁶⁵והשוה מרגליח, דקדוק, גלוסר, 315, 31 ZAW.. ערבית מצרית دان immerwährend, לא ידון רוחי "forfahren".

א"ר יהודה הכל] גם בב"מ קח א אגב מימרות רב יהודה לענין ניגרא ונהרא.

לאגלי גפא] בב"מ: לאיגלי; כ"י ה' ור' וראשונים: לגלי גפא, וכ"ה בב"מ בכ"י מ' וה' ורי"ף ורא"ש; בכ"י פ' כאן ושם: ליגלי. רש"י: = גלי (ברכות כו א) "פתח", ו"גפא", כמו "אחר הגפא" ("הגפה"). "גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגין על החומה" (ר"ג). ולפירש"י קשה, שזה מפורש במשנה "חומה דלתים ובריח". ול"נ שהוא גַפא בסורית חדשה שבבבל (אוידא 157): "גַפ֔א מערתא. בחשחתא סודיתא יתירא הי". והן המערות שעל יד החומה, ה"נקבות", Tünnel!

לכריא פתיא] בכ"י ה', ערוך, רי"ף ורא"ש ואה"ת: דפתיא, וכ"ה בב"מ (ועי' למעלה). רש"י: חפירת בור וכו'. וכזה ר"ג (ועי' פי' ר"ח בתוס' המוטעה); גאון בערוך ע' כר: כריא דפתיא נהר של מדינה וכו'⁶⁶ע"ד פתיא אוכמא עי' בטיתא וכנותיה, פראנקל 73–74.. והוא הנכון: אשורית pattu וגם patu ר' patâti (פתתי) (השוה "קתא", "קתתי" katâti), "נהר", "אמת המים", "Kanal" "Wasserleitung", (מן פתו pitü, שיש לו גם הוראת "חפר נהר", דיליטש 555).

אבל רבנן לא צריכי נטירותא] בד' פיז': אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי, והנוסח הנכון הוא בכ"י ה' ומ' (ושם בטעות: מדרבנן) ור': מרבנן לא רבנן וכו'.

ובב"מ: אבל רבנן לא מ"ט רבנן לא צריכי וכו', וגם שם הוא בכ"י ר' א': "מרבנן לא רבנן לא", ו"מרבנן" שם בכל כי"י.

באכלוזא] בדפוי"י ובכ"י ה', רי"ף ורא"ש: בכלוזא⁶⁷ורש"ל הגיה בגמרא וברש"י כלפנינו!. וכ"ה בב"מ בכ"י מ', ה' ור' א' וב' וברא"ש ובדפוי"י עד אמ"ד: בכלוזא⁶⁸ורש"ל הגיה: באכלוזא.. ועי' ערוך ע' כר פי' גאון: "למיפק בכילוזא כאלוז ממש בלשון ישמעאל ‎(كلز) כגון שרגילין להקבץ וכו' גדודים וכו' לצעוק ולהודיע להם". אבל רש"י פי' "בהכרזה", והוא הנכון. מנדעית "כאלוזא" = כָרוזא מאכליזנא = מכריזנא⁶⁹נלדקה 55 (ועי' הערתו שם, אבל דחה זה שלא בצדק).. ועי' מדרש איכה, פתיחה ל"ג (הובא ברשב"ם קכא א): כרוז יוצא הכל יצאו לחפור וכו' (= ירוש' תענית סט ע"ג).

בעלי גמרא (בעלי הלכה בעלי הגדה)] ליתא בכי"י ונכון, וכבר נתקשה בו ר"ג, כי תמיד "בעלי הלכות" הם "בעלי משנה".

בדקו ואשכח] בכי"י וראשונים: בדקו ומצאו כדבריו.

דמי כלילא] aurum coronarium στέφανος Krönungssteuer,.

ערוקינן – ערוקינן] צ"ל כבכ"י ה', ר"ג ורא"ש: ערקינן. – ע"ד הענין השוה חולין מו א: ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף וכו'. ועי' סנהד' כה ב: כי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן א"ל לך עמי בא בחדריך וכו' ומיגנזו כולי עלמא וכו'.

דליוה פלגא] כ"י ה': לפלגא, וכן רא"ש ורי"ף, ושם עוד: רמו אידך פלגא אפלגא! כ"י פ' ור' ואה"ת: אפלגא, וכן גרס ר"ת (עי' מרדכי כאן), "פי' שהטילוה כולה אפלגא דאישתייר". "דהא כי ערקו השאר שדיוה לכובסא ולא מחל לו כלום". וכן כתב ר"ג: דלייה לדמי כלילא "על ההוא פלגא דאשתייר", אבל "דליוה" פירושו "הסירוה", "הקילוה", ואפשר שפי' שהקילוה והעמידוה אפלגא. כנראה שחסר בנוסחאות, ע"י הדומות, וצ"ל כנו' הרי"ף: דליוה [לפלגא רמו אידך פלגא] אפלגא! ורמ"ה הביא: שדיוה אפלגא; נמק"י: בטלו פלגא דכלילא ("בטל" בכי"י וראשונים גם למטה במקום "פקע"), ובד' פיז' גם למטה: דליוה אכובס.

ערק כובס] ברי"ף: שכיב כובס, והב"ח שם בהגהותיו הביא בשם "אלפסי ישן": "פש כובס וחגר (וחגיר?) ערק כובס ומית חגר ופקע כלילא" (ולשון יפה מאד הוא, ונראה שהוא אחד מ"משלי כובסים"!)⁷⁰הערה זו האחרונה (שהוספתיה אח"כ) חשבתי לרשום בקונטרס־שיעורי ושכחתי, ובשעת שיעורי העיר כזה, אחרי הביאי נו' הרי"ף ואחרי פירושי, גם תלמידי מר זבלודובסקי..

שלשים יום לתמחוי וכו'] בכ"י ה' ופ' וראשונים איפכא: שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי, וכ"ה בתוס' פאה פ"ח ט (עי' בסמוך).

והנה רש"י, ר"ג ושאר ראשונים פירשו, שאם שהה שם שלשים יום וג' חדשים גובין ממנו קופה ותמחוי. וודאי שכן נראה מפשטו של לשון התלמוד ולכל ("ולשאר") מילי מי בעינן י"ב חודש, "כלומר דמשמע במתני' שלא יתן כלום בדבר עד י"ב חודש" (ר"ג). וכן "לפסי העיר" פירשו הראשונים "לחיי העיר", "קרשי עץ לחזק שערי העיר כמו עושין פסין" (ערוך), וכדומה.

אבל בתוס' פאה שם (פ"ד ט) תניא: תמחוי בכל (ה)יום קופה מערב שבת לערב שבת, תמחוי לכל אדם⁷¹זה מדויק יותר מלשון הבבלי ח ב "תמחוי לעניי עולם" (ובכ"י ר': קופה לעניי העיר תמחוי לעניי כל אדם), שהרי גם עניי העיר אוכלים מן התמחוי, וכדתנן בפיאה פ"ח מ"ז: מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי (ועי' תוס' ט א ד"ה שבת). קופה לעניי אותה העיר אם שהה שם שלשים יום הרי זה כבאנשי אותה העיר לקופה, לכסות לששה חדשים לפסי העיר לשנים עשר חודש.

ולפי פשוטה של התוס': קופה ותמחוי וכסות אעניים קאי. אבל בירוש' פיאה פ"ח כא ע"א פריך אמאן דאמר (ר' יוחנן!) "אין מדקדקין בכסות": והתני למזונות שלשים יום לכסות ששה חדשים ("וקס"ד דעל העני קאי") פתר לה (ליטול) [ליתן]⁷²כנו' דאמ"ד וכ"י רש"ס. והתני (למזונות שלשים יום)⁷³ליתא בכ"י רומי. לפסין ולצדקות⁷⁴השוה תדמורית: סדיקא σύνδικοι "Staatsfiskale". שנים עשר חודש הא קדמייתא ליטול. עוד היא ליתן. מהו לפסין ולצדקות שנים עשר חודש. בשכר סופרים ומשנים", ו"פסין" ל' מסין, כמו "מן הפיסין ומן הזימיות" (ירוש' פאה פ"א, טו ע"ב ועוד). וכן פי' כנראה הבבלי ברייתא זו: ליתן, ופי' "פסי העיר" (כן היתה גירסתו) ג"כ ליתן. ובירוש' ב"ב כאן: תני שהה שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה. לכסות ששה חדשים. לפסים ולזימיות שנים עשר חודש. ובתר כל הלין מילין (דברים שבצדקה!) איתמר לפסים ולזימיות שנים עשר חודש. א"ר יוסי בי רבי בון לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. הירוש' מפרש "פסים", סורית פֵסָא "פרס" "partio","Rate" (= Steuer), (לעף) (זימין "מס", ζημία "Geldstrafe" = ""Steuer – למסי העיר (ולמנות העיר), "Gemeindesteuer", לשכר־סופרים ומַשנים או לחטי פסח! (והירוש' לא היה לו בברייתא "לתמחוי ג' חדשים", כי "בתמחוי", שהוא "לכל אדם" אין חילוק בין זר לתושב ו"תמחוי" ע"כ "ליתן" הוא).

זהו בל"ס גם פירושו של "לפסֵי העיר", ל"פרסי" העיר (מסים ופרסים), שבנו' הבבלי ותוס' (ע"פ הבבלי?), ולא ל"לחיי" העיר! והבבלי אפשר שפי' גם הוא כן, ודאמר "הכל לפסי העיר אפי' מיתמי אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא", קרוב מאד שזה נוסף בטעות⁷⁵כמו שנוסף גם למטה בטעות "אבל רבנן לא צריכי נטירותא", עי' בסמוך,, מדברי רב יהודה למעלה. וחסר באמת בנמק"י כאן "אבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא"!

והשתא מדוייק היטב "כי תנן נמי מתני'⁷⁶השוה לשון זה גם ב"ב קמד ב. לפסי העיר תנן", ליתן. והרמ"ה כתב: "לפסי העיר כגון חומה דלתים ובריח ושאר חיזוקי העיר ושמירתה. ומסתברא דה"ה למסים וארנוניות שנותנין למלך וכו' בכלל פסי העיר נינהו". והנה גם הוא לא פי' "לפסי" כערוך, אלא בוודאי פירשהו מלשון "פיסין"⁷⁷ועי' בתוס' סוטה סוף פ"ז: כל אלו שאמרו יוצאין וחוזרין נותנין פסי העיר ומספקין מים ומזון למלחמה ומתקנים את הדרכים וכו' כל אלו שאמרו אין יוצאין כל עיקר וכו' אין נותנין פסי העיר ואין מספקין וכו' (ובחנם הגיה הגר"א: לפסי!). מרחשון תרפ"ג..

ולטורזינא ("ולטרזינא") אפי' מיתמי (אבל רבנן לא צריכי נטירותא) כללא וכו'] כ"י פ': ולטורדינא ובה"ג ד"ב: ולטור זיינא. בעירובין פא א: ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דר' זירא וכו' (פרסית?).

– "אבל רבנן וכו' " ליתא בדפוי"י, כ"י ה', פ' ור' וראשונים, והוסיפו רש"ל, אבל בטעות, דמפסיק בין "אפילו מיתמי" ובין "כללא" וכו'.

רבה רמא וכו'] בכל דפוי"י עד אמ"ד: רבא, וכ"ה בכ"י ר' וברי"ף וברא"ש, וכן נכון, וכזה⁷⁸כמו שהעיר הרמש"ש בהגהותיו. בכתובות קה ב: והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון אע"ג דלא שיילי מיניה, התם לאחשובינהו הוא דבעי.

א"ל אביי והתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין וכו'] מהר"י מינץ בתשו' סי' יא והב"ח בישנות סי' כ"ה מקשים דלא הביא מברייתא דר"ח ור"ה (תוס' תרומות פ"א ותוס' ב"ב פ"ח) בגטין נב א: ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהן את השבויין, ותירץ המגיה ביד רמ"ה שיש לחלק בין דיין ואפוטרופוס, ושם אפוטרופוס הוא⁷⁹ועי' גם בהגהות הרמש"ש.. (רמב"ם: "ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להם שם מותר").

איפרא הורמיז] עי' תוס'. בכ"י מ' ופ' ור': הורמין; כ"י ה': איפרהורמיז.

בקמיעות מונטגומרי סי' א וסי' יח: אפרה, אפרא, שם איש⁸⁰ועי' יוסטי Iranisches Namenbuch, 6, 101 והלאה (עי' מונט' 118): – fra.. הורמיז, Hormisdes, היה שם אבי שבור מלכא, והאם משלה אחרי בעלה בעודה מעוברת⁸¹ערך מלין בערכו..

רב יוסף] גבאי צדקה היה (ב"ק צג סע"א).

ח ב

א"ל רבא לרבה בר מארי וכו'] הרבה בב"ק צב א"ב.

נגבית בשנים, שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים (שקלים פ"ה מ"ב) ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה שגיבויה וחלוקה שוים] בירוש' פיאה שם: ר' חונה אמר תמחוי בשלשה שהוא על אתר. רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא אין מעמידין פרנסין פחות משלשה. אנא חמי דיני ממונות בשלשה, דיני נפשות לא כל שכן. וברייתא שלנו היא כנראה בבלית, שפירשה משנת פיאה פ"ח מ"ז: קופה נגבית וכו', והשתמשה במשנת שקלים פ"ה מ"ב: ואין עושין שררה וכו' ופירשה אותה ע"פ ר' אבא בר זבדא ורב הונא!

רש"י פי' "שגבויה וחלוקה שוה" – "בכל יום", ור"ג פי': שגובין מכל א' לפי מה שידו משגת, וכעין דין שמעיינין בדין על מי להרבות ועל מי למעט משא"כ בקופה שאין גובין מכל אחד אלא לפי מה שרוצה ליתן (וקרוב) [והרוב] נותנין כולן בשוה, וכזה פי' הרי"ף: ומפני מה קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין הגבאין מוסיפין ולא גורעין אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה היא נגבת לעניי עולם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד כראוי לו ונמצא כדיני ממונות לפיכך צריך שלשה" (ועי' תוס' בשם ר"ח), וזה פי' "שוים", ששניהם דיני ממונות. וכן פי' הרמ"ה: מפני מה קופה נגבית בשנים וכו' לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב"ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין וכו' ופוסקין על כל אחו"א מבני העיר לתת כפי הראוי לו וכיון שדבר קצוב הוא וכו' אינו צריך שלשה לגיבויו וכו', אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל או"א כראוי לו כך צריכין לגבות מכל או"א כראוי לו לפי צורך השעה "ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות [כך גיבויו כדיני ממונות] ולפיכך צריך שלשה". אבל הירוש' – כפי' רש"י.

ולהסיע על קיצתן] כ"י פ': את קיצתן. ערוך פי': "לשנות פעם אחר פעם כאשר יראו". אבל ר"ג ורש"י פי': "לקנוס", ופי' זה יוצא מלקמן ט א: הני טבחי דעבדי עניינא וכו' איתיביה ריב"ש לרבא להסיע וכו'. רש"י פי': "להסיעם מדת דין תורה", כלומר "להעמיד" חוץ מדין התורה"ausser dem Gesetze stellen" (בנמק"י: כלומר להסיעו מדין תורה!).

"הסיע", מובנו: 1) "נסח" כמו "הסיע מלבו" (עירובין פו א), הסיע דעתו (= אסח דעתיה), ובירוש' הוריות פ"ג מז ע"ד: הוסע מכהונה גדולה: 2) "שרש", [עקר], כמו גפן ממצרים תסיע⁸²[וסיפיה דקרא: תגרש גוים ותטעה.] (תה' פ ט), ויסע כעץ תקותי (איוב יט י). והשוה יתנסח אע מן ביתה (עז' ו יא), ו"הן למות הן לשרשי הן לענש נכסין ולאסורין" (עזרא ז כו, ומו"ק טז א: הרדפה).

אבל בתוס' ב"מ פי"א כג תניא: ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות⁸³"לעשות" שבתוס' מן "גט מעושה", אזהרה לב"ד שֶׁיְעַשׂוּךָ (ר"ה ו א), עושו בהדי הדדי (לקמן ט א), עשינהו שקל מינייהו לצדקה (לקמן י ע"א), ועוד; יחז' כג ג: ושם עשו דדי בתוליהן (והשוה שם ח' וכ"א), וכן ועשו אותך בחמה (שם כה); ועָשׂוּ אותך בשנאה (שם כט). קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיֵרָאה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכו' וכל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן.

וע"פ זה מובן גם איתיביה דדף ט א, ואפשר דאסיפא סמיך.

שררות על הציבור] בכ"י וראשונים: שררה, וכ"ה בשקלים. ונו' הרי"ף ורא"ש ורמב"ם: על הציבור בממון, וכנו' המשניות בשקלים וירוש' שם בפיסקא מט ע"א.

א"ר נחמן א"ק] בכי"י וראשונים: א"ר נחמן בר כהן, וכצ"ל, ובירוש' שקלים מט ע"א: ר' נחמן בשם רבי מנא, והוא תלמיד ר' מנא, בן א"י.

שררות הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן] כלומר שהאחד נאמן, אבל בכי"י: מהימני, וכן ר"ג: מהמני. אפי' ב' קרובים למנות על הקופה והיינו [דר' חנינא]. רי"ף כ"י: מהמנין להו, וכן פירוש: מהימני, מאמינין להן, כמו "עבדי" = "עושין".

בירוש' פיאה פ"ח, כא ע"א: ר' יוסי בש"ר יוחנן אין מעמידין שני אחים פרנסין. ר' יוסי עבר חד מן תרין אחין. עאל ואמר קומיהון לא נמצא לאיש פלוני דבר עבירה אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין. וזה שלא כבבלי (ועי' מרדכי שפסק כן).

במתניתא תנא והמשכילים וכו' זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ומצדיקי וכו'] בשאילתות תשא סי' סד: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמתו ומצדיקי הרבים ככוכבים לע"ו אלו מלמדי תינוקות. ואיכא דאמרי אלו גבאי צדקה", ופליגי אפוא רק ב"מצדיקי הרבים". וברור שלא היה לו וגבאי צדקה ב"מתניתא" (ועי' בסמוך), וע"פ זה מיושבת קושית התוס' מפסחים מט ב: לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות.

(אמר רב) כגון] חסר בכ"י מ' ופ' וע"י ורי"ף ויד רמ"ה וילקוט.

שבקתיה להימנותך] בד"ו רפ"א ורפ"ח: לאומנתך, והגיה המהרש"ל כלפנינו, אבל כ"ה גם ברי"ף ד"ק וברמ"ה (שבקתה לאומנותך) ובמנוה"מ ואה"ת ובילקוט כ"י; ר"ג: שבקת לאומנותך שהיה מלמד תינוקות כלומר אם היית מלמד עדיין לא היית מבטל לעמוד בגינה, ובכ"י ר': הדרת ליה מאומנותיה (וצ"ל: הדר), וכן נכון.

תליסר] גוזמא, עי' רמש"ש בהגהותיו.

חזיא לי] וכן יבמות כא ב: לדידי חזיא לי שניות וכו', כמו "שמיע לי", "ראיתי". כ"י פ': חזיא ליה, ד"ל: "דלא חזית ליה", ה': דלא חזינא ליה⁸⁴אבל א"כ צ"ל: "לה", לגינתא.. ע"י: חזאי (בלי "לי").

ורבנן מאי] עי' רש"י ור"ג. אבל העיקר כפי' הנמצא בגליון אלפס ישן, המובא בהגהות הב"ח: "רבנן" (דפליגי אמתניתא) מנא להו מלמדי תינוקות (וה"ה דמצי למקשי לגי' השאילתות "מתניתא" מנא לה "גבאי צדקה"). וגי' השאילתות שם: ורבנן אמרי מאי דכתיב וכו' (כמובא בהגהות הגרי"ב) אלו גבאי צדקה ופרנסי העיר.

ולסדרו של השאילתות (עי' לעיל) אפשר כי "ורבנן אמרי" נמשך על ה"מתניתא" "מנין לה גבאי צדקה". ובספרי עקב פיס' מז תניא: ד"א ומצדיקי הרבים אלו גבאי צדקה. ר"ש בן מנסיא אומר אלו זקנים וכו'.

אציפי דבי כנישתא] רי"ף: אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא, וכן רמ"ה, וכן הרמב"ן ה"ג ליה אציפי וכו', אבל רש"י לא פי' כן וכן ר"ג ("והיו קנויות מצדקה מחצלאות ששוכבין עליהן עניים"). ועי' פסחים קא א: לאפוקי אורחים ידי חובתך דאכלי ושתו וגנו בבי כנישתא. ועי' ברכות כה א: ציפי דבי רב דהני גני והני גרסי, ושבת קמ ב: בר בי רב לא ליתיב אציפתא חדתא וכו'.

ט א

רב אשי אמר (בכי"י: אמר ר"א) אנא אתנויי נמי וכו'] כזה במגילה כו א: אר"א האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה.

לאו כל כמינייהו] ‏ לא הכל מהם; "לא הכל ממנו" רגיל בירוש', וכזה "לא מפיהן אנו חיים".

קא מבזי] ברמ"ה: מיבזי וכצ"ל.

(בשי"ן כתיב) פרוש] ליתא בכי"י ובראשונים, ובכולם: פרוש כתיב (וכ"ה בר"ג), חוץ מכ"י ר' (ושם: לחמך וכתיב כי) והרמ"ה העתיק: פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב, ולא משום דכתיב בשין וכו' דעל כרחן האי קרא בכולהו נסחי דייקי בסמך כתיב וכו' דבכולי האי לישנא בקראי בעלמא בשין כתיב דכתיב ולא פרשו⁸⁵בספרים שלנו (ירמיה טז ז): יפרסון فرس parasu "freemen", פְרַס brechen, אבל פרשׂ = "ausbreiten". להם על אבל … וכתיב פרשה ציון וכו' אלא ר"ה הכי קא דייק מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת וכו'.

תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני וכו'] בירוש' פיאה שם מחלוקת רב ור' יוחנן: רבי בא בר זכדא אמר איתפלגון‏ רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקין בכסות ואין מדקדקין בחיי נפשות. וחרנה אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו ("שאין כבוד לבן בריתו של אברהם שילבש קרועים"), מתנית'⁸⁶משנת פיאה ד"אין פוחתין", שהזכירה רק מזונות ולא כסות. פליגא על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין. פתר ליה לפי כבודו (כבגדים לפי כבודו מדקדקין). ותני כן⁸⁷בתוס' פיאה פ"ד ח אמשנת "אין פוחתין". במה דברים אמורים בזמן שאין מכירין אותו אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו והכל לפי כבודו⁸⁸ליתא בתוס'! ואפשר דשאלת הגמרא היא!. והתני למזונות שלשים יום. לכסות ששה חדשים. פתר ליה (ליטול) [ליתן] וכו'.

ונראה שרב יהודה כרב, ור' יוחנן דלא כמאן, דהוא אמר "אף בכסות" וכו', וא"כ אין מדקדקין לא לכסות ולא למזונות, ודלא כר"ה.

תנן התם אין פוחתין וכו'] בכ"י פ': ת"ר, וכבר העירותי שנמצאים עוד כאלו למשנה.

מאי פרנסת לינה אר"פ פוריא ובי סדיא] פוריא φορεῖον. כתובות י ע"ב [אטימולוגיא עממית?]: שפרין ורבין עליה. – בי־סדיא, ר' בי־סדוותא (שבת קכד ב), סורית: ביסדיא, בסדיא, ר' בסדותא, מנדעית ביסאדיא⁸⁹נלדקה 183., סורית חדשה ספְדיתָא, ר' ספָדיָתָא, "Kopfkissen". "בי־סדיא" היא צורה עממית מן "בסדיא". שפירשה אותה כמו "בִי־איֵסָדַיָא (בית מראשות)"! הקספלה משלי ז טז מרבדים: בספודנא, פשיטתא; בקרמא⁹⁰ב"ב 1372: ספודׄׄיא הי קרׄׄמא (ועי' פס"מ 2698).. והשוה רומית sponda,""Sofa,Bett⁹¹בילמדנו, ויצא (מובא בערוך בערכו): פסדיות = בסדיות, ערוך ולעף־קרויס 468..

בתוס' פיאה פ"ד ח תניא: לן נותנין לו פרנסת לינה שמן וקיטניות, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות שמן וקיטניות דגה וירק ("דאם לן לא סגי ליה בלחם גרידא אלא צריך ליתן לו כדי ללפת את הפת", הגיון אריה).

תנא אם וכו'] בכ"י ר': ותני עלה, וכן נכון, חדא דתוס' היא שם, ולא ברייתא בבלית מפרשת; ועוד דנראה דמשום "ההוא עניא" וכו' דבסמוך הביאה.

סי' גדול מקדש משה] ליתא בכל כי"י ואה"ת וילקוט כ"י, אבל נראה שהיא מוטעת (התבונן שמימרא דרבא בשם ר"א לא נסמנה!).

אמר רבא (האי מילתא) אישתעי לי עולא משגש וכו'] בכ"י ה': רבה, אילא, וכ"ה אילא במנוה"מ ד"ק וכ"ה ביוחסין (עי' ע' אילא וע' עילא). בכ"י פ', וכן הוגה בכ"י ר', וכן הוא ברמב"ן, והובא כנ"א גם ביוחסין: עילא. וא"ס שזו היא הנוסחא העקרית: "עִילָא" בתרגום וסורית füllen (Esels), סיח "עיר" (עיר פרא) ו"אילא" = "עילא". ושתי הנוסחאות יחד נתחברו בד"ו: עיולא (והביא נו' זה גם היוחסין).

"בכרה קלה משרכת דרכיה" (= "משגש אורחתיה").

ט ב

דילמא טומאה בחיבורין שאני] עי' רש"י ותוס'. אבל הרמב"ן אומר שאין להגיה הספרים, והרמ"ה מפרש "בחיבורין" כמו בע"ז לז ב: דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת שבעה וכו' "בחיבור האדם לאב הטומאה בשעת מגעו בבגדים או בשאר כלים", "הכי פרכינן ודילמא שאני טומאת בגדים שכן עלולים לקבל טומאה בחיבורין דהיינו מאדם הנוגע בהן עד שלא פירש ממטמאין משא"כ באדם הנוגע בו אפי' בחיבורין שהוא טהור וכו' שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם וכו' " (רמ"ה). ועיקר הא מילתא שכל המטמא בגדים מחמת שנגע באחד מאבות הטמאות שמטמאין אדם במגע לטמא בגדים וכו' עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכלי שטף במגע באב הטומאה לעשותן ראשון אבל לא במשא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס אפי' במגע אבל מי שפירש ממטמאיו הוה ליה ראשון ואינו מטמא בגדים וכו' (זבים פ"ה מ"א). זבים פ"ה מ"א: כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין וכו' לאחר פרישתו וכו' ואינו מטמא בגדים. זבים פ"ה מ"ח: הנושא ("מסיט") את הנבילה וכו' מטמא ב' ופוסל אחד פרש מטמא אחד ופוסל אחד. ושם מ"י: הנוגע בשרץ ובש"ז ובטמא מת ובמצורע בימי ספרו וכו' מטמא אחד ופוסל אחד ("אינו מטמא בגדים אפילו בשעת מגעו"). – כלים פ"א מ"ב: למעלה מהן נבלה וכו' שהן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים וכו'.

ואינו מטמא אדם [מ"ט לא משום דטומאה בחיבורין שאני]] כ"ה בכי"י ורמ"ה ותוס' ושמ"ק, והריב"ם הוא שמחקן (אבל לפי שיטתו צריך למחוק גם "בחיבורין").

אישתק וכו' ואתיקר תלמודיה] בכ"י מ' רק: אשתתק, וכן ליתא "ואיתיקר תלמודיה" ביד רמ"ה, "ולפנינו נתערבו שתי נוסחאות". ובכ"י ה': אישתק איעקר תלמודיה מיניה, וכן בכ"י ר': ואיעקר, ובכ"י פ': ואייקר. והיא היא. ואִיַיקר = ואיעקר, ואיתיקר = ואיתעקר⁹²שבת קמב ב: איעקר תלמודיה, ברכות יח ב: אייקר להו תלמודייהו, נדרים מא א: איעקר, ר"נ: אייקר; ע"ז מו ב: ר"א גמריה ואייקר ליה תלמודיה = איתעקר ליה, פסח' סט א; אגרת רש"ג: ואיתקרן = ואיתעקרון; מיתקאר במנדעית = מתעקר, "איקר" אצל מונטג' סי' לב = איתעקר (עי' מש"כ ב־REJ. 1921, 39 ובהערה 2 שם)..

חזי להני חדיי דמצית מינייהו] רש"י: "הדדים הללו חדיי תרגום של חזה". בכ"י ה': להני דדי. אבל א"ס שצ"ל: תדיי (בת'), "שדיים"⁹³וכבר העיר בזה לוי בערכו.. تٔد, ארמית וסורית "תדיא", Brust,Mutterbrust, אבל "חזה", "חדיא", "חזה של בהמה", "Brust d. Tiere".

מהוגנים] εὐγενὴς,"vornehm",""edel⁹⁴אבל עי' פליישר אצל לוי هجن ""Weiss..

י א

כי הא דבני אחתיה וכו'] ויק"ר פל"ד יב בבני אחתיה דרשב"י.

שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו] בד"פ: גבייהו שקלינהו מינייהו יתבי קא מצערו אמר להו לא תתקף לכו חלמא וכו'⁹⁵ושתי נוסחאות נתערבו פה, ובכ"י ה' למעלה: שקלינהו מינייהו יתבי ומצטערי א"ל וכו'., וע"פ ד' זה הגיהו אצלנו: שקלינהו מינייכו!

אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן] בכ"י מ': כי, וכ"ה בכ"י פ' ורש"י ד"ו; בכ"י ה' ור' ורש"י ד"פ: כו, וכ"ה בע"י ד"ר בגמרא ורש"י, וכצ"ל (באה"ת: בו), ועי' מש"כ לעיל. – "לן", רש"י ד"ל: לי, בכ"י פ' ור' ורשיי ד"ו: ליה, וכן בכ"י מ' (לי!).

פרקליטין] παράκλητος, סניגור, "מליץ".

הוא היה אומר וכו'] קה"ר פ"ז כו: א"ר יהודה ארבעה עשר דברים קשין זה מזה וכו' ההר קשה והברזל מתגאה עליו ושוברו, ברזל קשה והאש מפעפעתו, האש קשה והמים מתגאין ומכבין אותה וכו'.

מפכחתו] ר' ופ' וד"ל ומנוה"מ: מפקחתו, מגילה יב ב: למחר מפכח ליה חמרא (כגי' הערוך), ועי' תוס' תרומות פ"ג א (עירוב' סה א): שיכור הרי הוא כפיקח לכל דבר.

שמנדדין שינה] בכל כי"י ובד"ל ועוד: שמקיצין וב"הקיץ" קדריש, וברש"י צ"ל: בשכר הקצה, וכ"ה בד"פ וברש"י שבע"י.

י ב

ויהיו לו בנים זכרים ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים ר' יהושע אומר וכו'] בכל כי"י וד"פ ואה"ת וע"י: יהושע בן קרחה, ובמקום "ר' אליעזר" הנוסח בכ"י פ': אלעז', ובכ"י ר' ובגליון כ"י א': ר' אליעזר בן יעקב אומר, ולמטה בכ"י ר' וא"פ: ותניא ראב"י אומר, ושתי ברייתות הן ומשתיהן מוכח ש"יפזר מעותיו לעניים" ו"לא יתן לארנקי של צדקה", כראב"י (דנמוקו עמו), וראב"י הב' הוא, שהרי הוא אומר כ"ר' חנניא בן תרדיון". במסכת כלה פ"א קתני⁹⁶מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים וכו' ובראב"ד בעניני (?) קדושה: ויהיו לו בנים זכרים. להא דיפזר מעותיו סתמא: ואלו הן חפצי שמים יפזר וכו'. ולמטה שם: אלו הן חפצי אשתו רא"א יפתה אותה בשעת תשמיש ר' יהודה אומר ישמחנה בשעת תשמיש בדבר מצוה. הרוצה שיהיו בניו זכרים בעלי תורה ימשמש במעשיו ויפתה את אשתו בשעת תשמיש ראב"י אין ת"ח (בכלה רבתי: אדם) רשאי ליתן וכו'. ובכלה רבתי פ"ב: מה יעשה אדם ויהיה לו בנים ר' אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים שנאמר פזר וכו' או יעשה חפצי אשתו (נ"א: מה הם חפצי אשתו) ר' אליעזר אומר יפתה וכו' ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה שנאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה יפשפש במעשיו ר' אליעזר אומר אין אדם רשאי ליתן וכו'.

"זכרים" ליתא בגמרא גם בכ"י מ' וד"פ ווינ', והוסיפו המהרש"ל, וליתא גם בע"י ובילקוט כ"י. בכ"י מ': מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים יפזר וכו' הרוצה שיהיו בניו בעלי חכמה ימשמש במעשיו ראב"י אומר אין ת"ח וכו'.

תוס" ד"ה עליונים: פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם וכו'] ערוך ע' נגד בשם ר"ח. וברצלוני בפי' ס' יצירה עמ' 25 כתב: ופי' רבינו שרירא גאון ז"ל ולענין עליונים למטה ותחתונים למעלה אמר אדונינו מאור עינינו (ר' יהודה גאון) משום רב יוסף בן אב ששמע מרבוותא קמאי ז"ל וכו'⁹⁷REJ, 1912, עמ' 212..

ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא וכו' הרי זה צדיק גמור] בכי"י וראשונים: לאו מעליותא היא, וכ"ה בר"ה ד' א', ובכ"י ר': לאו צדיק גמור. – באה"ת: הרי זו צדקה גמורה, ור"ח בר"ה שם כתב: ויש מפרשים ה"ז צדקה גמורה, וכן פי' בערוך ע' צדק בשם ר' משה הדרשן.

שדרינהו קמיה דרבא וקבלינהו (משום שלום מלכות)] בכי"י: שדרתינהו וכו', וליתא "משום ש"מ", וכן ליתא בדפוי"י⁹⁸ובד' בזיליא השמיט הצינזור "אמר לית ליה וכו' משום שלום מלכות", וע"כ הדפיסו כברא"ש: וקבלינהו משום שלום מלכות שמע ר"א איקפד ור"א נמי וכו', ובד' קרקא חזרו והכניסו את הנשמט אָבל הניחו בשגגה גם את ההוספה, ד"ס..

יא א

בנימין הצדיק] כנראה "אבא בנימין" (ברכות ה ב וכו').

אתה אמרת כל המקיים וכו'] משנה סנהד' פ"ד מ"ה!

מתניתין דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג וכו'] בכ"י מ', פ', א"פ ור': תניא רשב"ג אומר, וכן היה לפני הרמ"ה שכתב: הא דתניא רשב"ג אומר וכו' ליתא דקי"ל כסתם מתני' וכו'⁹⁹ובכ"י ה' נוסח משובש: לימא מתני' דלא וכו'!.

והא תניא רבן וכו'] בכי"י: והתניא.

ובתוס' ב"מ פי"א יז תניא (כ"י ו' ודפוסים): מי שיש לו חצר בעיר אחרת משעבדין אותו בני העיר לחפור בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעבדין אותו על הכל, וזה דלא כסתם מתני' דאפי' "קנה".

ולגי' "תניא רשבג"א", צריכין לומר ולפרש שמביא דעה חולקת (ולא כ"תניא" דדף ז ב) ורחוק שהיה כתוב לפניהם במתני' "רשבג"א אם קנה שם קרקע הראויה לבית דירה הרי הוא כאנשי העיר" ו"הא תניא" – פירושו במתני' שהיה לו לומר "והא אנן תנן" וכדומה. אבל אפשר שהיה כתוב: רשבג"א אם קנה בה קרקע כל שהוא, ו"תניא" משנתנו היא ופיסקא. או אולי נוספו דברי רשב"ג גם במשנה דדף ז ב.

רע"א בית רובע] כ"י ק': וכדברי ר"ע, וזה כלשון משנתנו ב"ב פ"ז מ"ב וכתובות פי"א מ"ד, וכ"ה בה"ג ד"ב 404: ודברי ר' עקיבה (אומר).

יא א במשנה: ולא את הטרקלין¹⁰⁰[קצורם של דברי מו"ר זצ"ל אלו (על "טרקלין") נדפסו בפירורי לשון בלשוננו כרך כ' (תמוז תשט"ז), עמ' 105.] ולא את המורן ולא את השובך (ולא את הטלית) ולא את המרחץ ולא את בית הבד (ולא את בית השלחין) עד וכו' (זה הכלל וכו' אין חולקין)] במשנה ירוש': הטריקלין; וכבר העיר פרלס¹⁰¹ס' היובל לכבוד שוורץ, 300. ש"טרקלין" במובנו הרגיל triclinium אינו מתאים אל הענין, שמתוכו נראה שעוסק במקומות המשמשים לתשמישי־בית. אבל הגהתו "טרקלרין" ופירושו torcularium "Kelter" (Ölkelter; Presse) אינו נכון, מפני שבמשנה נמצא תמיד "גת ובית הבד", ו"שני" המקומות (שמ"ר פכ"ה א = ילמדנו במדבר כ ח)¹⁰²ערוד בערכו וס' הליקוטים IV § 50. שנזכר בהם "טרקלין" (שמ"ר: טרקאירין) אין פירושו כן (אם יהיה ביד אדם!! ובשמ"ר: ב"ו עושה לו ט' ונותן [בו] כל מיני משקין וכו' שמא יכול להוציא את כלן ממקום אחד!), אלא מין כלי הוא (עי' ערוך). ‏ אבל "טרקלין" שלנו הוא כנראה דבר אחר: בשבת מ ע"א (= מ ע"ב: אמבטיאות של כרכים (תוס' שבת ג ג: האבטאות שבכרכין) מטייל (בתוס': מטיילין בשבת) בהן ואינו חושש, עי' תופי שבת טז/יז יח: רשב"ג אומר טריקלין שהסיקה מערב שבת מטיילין בה בשבת, וכן בתוס' ביצה פ"ב י: אין משתטפין בחמין שהוחמו ביו"ט וכו' רשב"ג אומר טרקלין שהסיקוהו מערב יו"ט מטיילין בה ביו"ט וכו'. "טרקלין" זו אינה "חדר־האוכל", כ"א מין מרחץ. ובכ"י ה' בפיסקא: הקרטלין¹⁰³והשוה טרסקל, קרסטלין, קרטלין.. [ובס' המליצה (באכר 74): קרטלין (קרסטלין?) ארמון כושך עד' (?) = ער(כין) י"ב קסטרא]¹⁰⁴השוה מונטסשריפט 45, 90.. ועי' ויק"ר פי"ט ב: משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאותו, מי שטיפש וכו' מי שפיקח אומר ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל¹⁰⁵ובערוך ע' קסטל הביא מכאן: לקסטל מלכים (=שלמים?), ששכרו וכו'; באגור: קסטלין המחלק מים לבריכות אם היה נקוב וכו'.. ובשהש"ר פ"ה יא: לקרסטל וכו' למלאותו מים, וצ"ל: לקסטל. "קרסטל" גם במדרש שמואל פ"ה ג. ואין זה "סל", כ"א "ברכה", "מקוה" שהיא "נקובה", "קסטלין – נקוב". והשוה תוס' מקואות פ"ד ו: קסטלין המחליק ("קסטלון") מים בכרכים אם היה נקוב וכו' Castellum¹⁰⁶קרויס־לעף, 557. "Wasserturm", Reservoir, Wasserleitung,, וצ"ל: הקסטלין.

"מורן"] פירושו כפי' ר"ג וערוך: "מגדל", "מגדל קטן הוא שבונין בגנות", אשורית muraânu, שנכתב באידיאוגראם אחד עם erinam ועם šigaru (סוגר) "Käfig" "כלוב"¹⁰⁷פרענקל, 589 MA,; 124, VIII, Z.A..; ומתאים ל"שובך" הסמוך לו, שהוא "מגדל של יונים", ועיקר פירושו "מגדל", במו בשומרונית "שוביכה" (בראש' יא ה) [ומתאים ל"קסטלין", שהוא "מגדל"]¹⁰⁸עי' פירוש הגאונים שלי, 87 הערה 21., ולא כפי' פרלס (שם) והגהתו "מודן" (סורית "מדנא", אוצר של תבואה).

"ולא את הטלית"] חסר בג' כי"י הבבלי (כ"י מ' ופל' וכ"י ר') וישנו בירושי בהו' לו, כ"י פרמא וכ"י ק' (בכ"י ק' ובה"ג ר"ב: והטלת) ועוד, ותוספת היא¹⁰⁹ועי' ב"מ רפ"א שנים אוחזין בטלית וכו' ויחלקו, אבל שם (ז א): שנים אדוקין בטלית זה נוטל עד וכו' והשאר חולקין בשוה..

ובמשנה רגיל "שובכות ומרחצאות": והשובכות והמרחצאות (ב"ב פ"ג מ"א), מרחצאות ושובכות (שם פ"ד מ"ז).

"ולא את בית השלחין"], ליתא בד"פ ווינ' וכו' (והוסיפו רש"ל ע"פ רש"י), וליתא בכ"י מ', ה' ופ' ומשניות וירוש' וברי"ף, ורא"ש ויד רמ"ה, בהו' לו כ"י פרמא, ק' וב', ואינו שייך כלל לכאן. ומרהיטא דמשנתנו פ"ג מ"א: "ובית הבדין ובית השלחין" הוגה לכאן.

זה הכלל וכו'] ליתא בכ"י מ', ה', ירוש', ה"ג, רי"ף, רא"ש ויד רמ"ה, וכן הריטב"א בחידושיו כ"י (יג ב): "ת"ש כל שאלו יחלק וכו' ברייתא היא ומאן דגריס במתני' משתבש דא"כ היכי לא מדכרינן לה עד השתא ועוד היכי הוה פליג ר"נ אסתם מתני' וכו' ותו דהא פלוגתא דרב יהודה ור"נ על רישא דמתני' אתאמרה אין [בהן] כדי לזה וכו' מכלל שלא הוזכר דין זה במשנתנו".

אלא שבמשנה תנן "ואם לאו אין חולקין", ולא "מעלין אותו בדמים", ובאמת בכ"י א"פ ור' הנו' כן במשנה: ואם לאו מעלין אותו בדמים. אבל העיטור, חלוקת קרקעות, ד"ו עא א כתב: אבל בנוסחא עתיקא דילן ליתא בתא שמע בתרא אם לאו מעלין אותו בדמים. והכי איתא כל שיחלק ושמו עליו חולקין¹¹⁰במאה שערים כאן: וה"ג תש כל שיחלק ושמו עליו חולקין וכו' ומוגה למעלה ואם לאו מעלין אותה בדמים.. ומסיפא דמתניתין קא פריך דקאמר ואם לאו [אין] חולקין ש"מ לית דינא "דגוד או אגוד דאי אית ליה כופין אותו לחלוק". ‏ובתוס' ב"מ פי"א ט תניא: כללו של דבר כל שאין שם הראשון קרוי עליו אינו רשאי לחולקו.

תנ"ה אין חולקין וכו'] ברייתא "דבר קפרא" בירוש' כאן: אר"י ארבע וכו' ותני ב"ק כן וכו'.

במשנה הישנה שנינו בוודאי: "אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות". ומשנתנו פירשה איפוא ואמרה: ד' אמות לזה וד' אמות לזה ובר קפרא פירשה: שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, ור' יוחנן נמשך אחרי בר קפרא ודרש משנתנו כדבריו. וזה רגיל, שהאמוראים הראשונים מפרשים המשנה בדוחק ומוציאים אותה מפשוטה להסכימה לדעתם היא, המסכמת לברייתא ודעה אחרת ומתנגדת למשנה. וכבר תמה כאן הרשב"א (עי' שמ"ק), שהמשנה אינה מזכירה כלל ארבע אמות של פתחים ואינה מדברת אלא מדי אמות בכלל, ונדחק.

אר"ה חצר מתחלקת לפי פתחיה ור"ח אמר וכו'] בירוש' כאן יג ע"א: רב חונה אמר חצר מתחלקת לפתחין. אמר רב חסדא לזבלין היא מתניתא (כלומר מימרא דרב הונא שלקוחה מברייתא) ותני כן בכירה טפה בזבלין לפי פתחים וכו'¹¹¹= בבלי יא ב ותוס' ב"מ פי"א יב..

תניא כוותיה דרב חסדא פתחים בחצר וכו'] בתוס' ב"מ פי"א יא: פתחים שבחצר גדולים של אחד וקטנים של אחד, גדולים אין להם אלא ארבע אמות וקטנים נותנין להם ארבע אמות לכל אחד ואחד, אחד נוטל פתח גדול ואחד נוטל שני פתחים קטנים זה שנוטל הפתח הגדול אין לו אלא ארבע אמות וזה שנוטל שני פתחים קטנים נותנין לו ארבע אמות לכל אחד ואחד, היה שם אחד ר(ו)חב מעשר אמות נוטל ארבע (אמות כנגדו וארבע)¹¹²ליתא בכ"י ו' ובדפו'. אמות בחצר פחות מיכן משלמין לו את המדה כנגדו ונותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר: זבל שבחצר מתחלק וכו'. ולפי ברייתא זו אין נוטל לרוחב הפתח אלא ד' אמות אפי' רחב יותר. ו"ארבע אמות בחצר" פירושו "ד"א שאמרו חוץ משל פתחים"?

האי פירא דסופלי] "חפירה של גרעיני תמרים". "פירא", במנדעית "פירא", "חפירה" ו"מערה"; בסורית "פֶערא", "מערה", "חֲפירה". "סופלי", אשורית supalu. בתוס' ב"מ פי"א יד–טו תניא: היציע והדות והעלייה אין להן ארבע אמות. חוליית הבאר¹¹³בירוש' כאן, יג א: הבור, אבל מהמשך התוס' נראה שהוא "בור" של מים (=באר). יש לה ארבע אמות.

לא אמרין אלא דלא מייחד ליה פתחא] הנכון כפי' ר"ג, שלא נתייחד "פתח ודרך לאותה חפירה", אז "אמרינן דיש לו ד' אמות לכל רוח ליכנס באיזה רוח שירצה ולהשתמש ד' אמות לכל רוח". ועי' רשב"א בשמ"ק.

יא ב

אכסדרה דבי רב] כפי' ר"ג: "דיש לה ג' דפנות עד הסכך ודופן רביעית אינה מגיעה לסכך משום שיהא אורה וכו' ".

ואכסדרה רומייתא] שיש לה ג' מחיצות מגיעות לסכך ומחיצה רביעית נמוכה, ובונין עליה על פני כולה חלנות גדולים ע"ג פצימין וכו' ופתח באמצעית אותה מחיצה נמשכה וכו'. (וכזה פי' רש"י במנחות)¹¹⁴ועי' Stephanus בערכו!.

ת"ר בית שער וכו'] פ': [מיתיבי] בית וכו' יש להן ד' אמות [כי תניא ההיא (וחסר: נמי) באכסדרה רומיתא. ת"ר] היו…, וכזה בכ"י א"פ וגליון ר': [מיתיבי בית שער אכסדרא ומרפסת יש להן ד"א התם נמי באכסדרא (ד)רומיתא] ת"ר בית…, ולפ"ז "ת"ר" כמו "אמר מר", ויש כאלה.

ת"ר בית שער אכסדרה ומרפסת יש להן ד' אמות היו <ארבעה ו>חמשה בתים פתוחין למרפסת אין להן אלא ד' אמות בלבד].

ועי' עירובין עה א: י' בתים זה לפנים מזה וכו' חיצון בית שער הוא וכו' בית שער דיחיד וכו'. ועי' מנחות לג ב: בית שער הפתוח לחצר ובתים פתוחין לבית שער, ושם: בית הפתוח לגינה ולקיטונית.

"בית שער" נדחק רש"י לפרשו "Halle",porche, מפני שבית שער שלנו הוא בתוך החצר ושייך לאחד וא"א על־כן שיהיה "בית־שער" של שער החצר¹¹⁵"שערי בתים" "אשגרה" הוא ממנחות לג ב (ועי' יומא יא רע"ב) לענין מזוזה.. ובתוס' ב"מ פי"א יב ליתא "בית שער אכסדרא" (אבל "אכסדרא" נכללת שם לפני זה). ור"ג פי': בית שער יש לו ד' אמות במבוי, ורמ"ה פי': האי בית שער דקאמרינן דוקא היכא דהוי דחד דאע"ג דאית להו לכולהו דירכא עילויה למיעל עליה לחצר אית ליה ארבע אמות דהא בית הוא וחזי לדירה, וכ"ת וכו'. (ועי' ז ב: מגואי!). ובתוס' ב"מ שם תניא: הפתח הפתוח למרפסת אין לו (אלא)¹¹⁶בכ"י וינא ודפו'. ארבע אמות מרפסת עצמה יש לה ארבע אמות, חמשה פתחים הפתוחים למרפסת אין למרפסת בחצר אלא ארבע אמות בלבד. (י"ג) מי שיש לו אכסדרא לפנים מביתו (כי"ו: מחצרו!) בזמן שמגופפת נותנין לו מכניס ומוציא ארבע אמות בחצר אינה מגופפת הרי הוא כשאר כל החצר.

ועי' מס' מזוזה פ"ב: אכסדרא שהיא לפנים מן הבתים ואין לה יציאה ממקום אחר נותן דרך יציאתו מן האכסדרה לבתים, ר' יוסי אומר דרך כניסתו מבתים לאכסדרה. ועי' לקמן בעיא דרבא: בית חציו מקורה וכו'. אבל התוס' אומרת: ה"ה כשאר כל החצר!

בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולין וכו'] בירוש' שם: דבי ר' ינאי אמרי אף בית התרנוגלין יש להן ארבע אמות.

תנ"ה זבל שבחצר מתחלק(ת) לפי פתחים אכסניא לפי בני אדם] בתוס' שם תניא: זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסדרא¹¹⁷כ"י וינא: ואכסניא, דפו': ואכסניס [=ואכסני'?]. לכל אדם, וכן בירוש' שם: "ותני כן (בכירה טפח) בזבלין לפי פתחים. באכסדרה לפי אדם". ומתוך הענין בתוס' שם נראה ש"אכסדרא" עיקר, ו"אכסניא" הגיהו ע"פ הבבלי.

משתמשות במבוי (זו עם זו)] ליתא בכי"י וראשונים ובד"ל ובתוס' (ועי' בסמוך).

וה"ק (וכן) חמש וכו'] ליתא בכ"י מ', ובכ"י ה': וה"ק אחד מבני מבוי וכו' וחמש חצירות. ובמקום "וכו' " בכל כי"י כל הברייתא דלעיל, וכ"ה ברי"ף ורא"ש ורמ"ה.

ובתוס' ב"מ פי"א יט: חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משמשות עם החיצונה והחיצונה משמשת לעצמה והשאר משמשות עם השנייה והשנייה משמשת [לעצמה] הפנימית שבכולן משמשת לעצמה ומשמשת עם כולן. רצו בני פנימית לפתוח להם פתח במקום אחר יכולין לעכב על ידו (כי"ו ודפו': ידן) היה סתום ונמלך לפותחו יכולין לעכב על ידו דברי [רבי] ר' שמעון בן אלעזר [אומר] חמש חצירות הפתוחות למבוי כולן משמשות במבוי.

או שהברייתא הוגהה ע"פ ח"מ או שמי שהקשה ותירץ לא ידע, שהיא רק סוף הברייתא שלפני זו (וביחוד לגי' כי"י).

(אמר מר) היה סתום וכו'] ליתא בכל כי"י ורי"ף ורא"ש, וכן כותב ר"ג: היה סתום וביקש לפותחו. כעין אמר מר. ונמק"י כתב: [היה] סתום זהו סיום הברייתא דלעיל דרבי ודשב"א וכולהו מודו בהא.

א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך] ממש בלשון זה גם בשבת קמו ב לענין "נוקבין נקב ישן בשבת", ואחדא אמרה והשתמש בו התלמוד גם הכא גם התם, או שסוגיות מוחלפות הן.

יב א

בית [אע"פ ש]סתום¹¹⁸כ"י פ' ור' וא"פ. אינו מטמא וכו'] באהלות (פ"ז מ"ג) תנן: המת בבית ובו פתחין הרבה כולן טמאין נפתח א' מהן הוא טמא וכולן טהורים וכו'¹¹⁹מובא גם בביצה י ע"א ועירובין סח א.. היה סתום ונמלך לפותחו¹²⁰כלשון הברייתא דדף יא ב לנו' התוס'. בש"א כשיפתח ד' טפחים בה"א כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה כשיפתח ארבעה טפחים. ובתוס' שם פ"ח ז: ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש"א כשיפתח ארבעה טפחים ובה"א כשיתחיל, הפותח סתום בש"א כשיתחיל ובה"א כשיחשוב. והרמב"ם מפרש שם משנתנו (דלא כר"ש) ע"פ ברייתא שלנו¹²¹להרמ"ה נעלמה מתני' – שלא ידעה רק מפי הבבלי – וברייתא דתוס'..

אבל בתוס' דאהלות פט"ז, יד תניא: קבר שסתם פתחו אינו מטמא מכל סביביו פרץ וכו'.

וזהו כנוסח: קבר שפתחו סתום וכו' שאינו אלא נ"א ל"בית סתום" וכו'¹²²עי' ד"ס, ושתי הנוסחאות היו לפני ר"ג., והראשון ליתא בכי"י ובד"ל וקראקא וברי"ף ורא"ש ויד רמ"ה ובשבת, אבל בכ"י א"פ כאן: בית קבר אע"פ שסתמו¹²³ובכ"י פ' חסר כאן "בית וכו' ד"א", ואי' בגליון, ושם: פתח סתום, וכ"ה בכ"י מ' ור'., ועי' ספרי המובא בתוס' כאן.

מצר שהחזיקו בו וכו'] רש"י ס ע"ב: מיצר שבין שתי שדות וכו'.

מפולשות] סורית "פלש", נקב "durchbohren", אשורית palâšu, כנ"ל, pilšu, "Loch", "Bresche", (השוה: מפלשי עב, איוב לז טז?).

בי רדו יומא] "בית עבודת יום", "רדא" בסורית ומנדעית "משך בעול", ובמנדעית גם "עבד", ומזה "ראדאיא", עבד, אשורית ridū "עבד", ומובן "חרש" הוא כבר תולדה של הוראתו הראשונה ("משך בעול"). וע"י זה מובן "מאי בי רדו, אי יומא דזרעא וכו' ", ולא מחרישה שסמוך לזריעה מדבר, אלא מעבודת הזריעה עצמה.

בתוס', ב"מ פי"א ט לדברי ר' יהודה: כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה.

איבעית אימא יומא דכרבא וכו'] גי' ר"ח (עי' תוס'), שנעתקה בלי שמו בערוך: אבע"א יומא (ד)זרעא דכריב ותני ואבע"א יומא (ד)כרבא דזרעי לה בהדורי, ובתוס' צ"ל: וזרעא בהדורי. ובגליון כ"י פ' בשם ר"ח: איב' אימ' בזרעא דכריב ותני ואי' אימ' דכרבא בהדורי. ובכ"י ר': אבע"א דזרעא דכריב ותני ואבע"א יומא כרבא וזרעא באהדורי¹²⁴ובגליון כנו' הדפוס, אבל: דזריעה וזרעה באהדורי.. בכ"י א"פ: אבע"א יומא דזרעא באתרא דכריב ותני ואבע"א כרבא וזרעא בהדורי, ובכ"י ה': אב"א זרעא דכריב ותני ואבע"א כרבא דזרעי לה בהדורי. וזוהי ממש נו' הערוך ור' יוסף מיגש ורמ"ה. (בכ"י ר' מוגה: אהרורי, בר"ג בל"א: בהררי, ובל' בתרא: בהרורי, "ארץ הרים וטרשים". ורש"י מפרש "בהדורי" מלשון "והדורים אישר"). ורש"י בל' ראשון דומה לזה, אבל הל"א מובא בר"ג כ"ל"א מוגה בספרים", ואינו נכון. ועי' שבת עג ב: מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע? תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי (אבל בבבל כרבי ברישא).

"כריב ותני" גם ב"מ קז א: האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה ליזרעה שתא חטי ושתא שערי וכו' ולא אמרן אלא דלא כריב ותני אבל כריב ותני ("חרשה לאחר קצירה ושָנה בשעת הזרע") לית לן בה". ולסוגיא שלנו נראה ש"כריב ותני" בשעת חרישה הוא, וכתוס' דלעיל.

ועי' תוס' ב"מ פ"ז ו: גמר חריש בחצות יום לא יאמר לו בא ונכש בשדה אחרת שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי וכו'. (ונראה שכאן עצה טובה קמ"ל).

ופי' "בהדורי", בפועלים מחזרים בכפרים. "הָדוֹרַי", "חָדוֹרֵי", "מחזרים", פועלים המחזרים בערים ובכפרים ומבקשים עבודה, והם נשכרים גם לחצי יום, וכזה ברכות נא ב: מהדורי¹²⁵כנוסח כ"י פ' וערוך ע' הדרה. מילי ("ממחזרים בעיירות"), סורית חָדורָא. "כרוכא, עטופא, שאל זדקתא".

א"ר יוסי אין אלו וכו'] בכ"י א"פ ור': רב יוסף. ובכ"י ה': ר' אסי, "ונוסח הדפוס אינו הגון דר' יוסי היה קשיש מסומכוס תלמיד ר' מאיר" (ד"ס), וגם בעירובין ובבכורות אמוראים אומרים כדברים האלה.

אע"פ שניטלה מן הנביאים וכו'] רמב"ן מקשה לפי' רש"י מנדרים (לח א) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר אלא ה"ק אע"פ שניטלה נבואת הנביא שהיא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוה"ק שבקרבם וכו'¹²⁶ועי' ר"ג: כלומר מי היה נביא כ"א חכם!.

יב ב

רסתקא] רש"י: שוק רשות הרבים, פרסית, روستاق,Land;Forum (הראשונה גם בערבית, رستاق ובסורית רוסתקא: אוחדנא דמדינתא; והשניה בבבלי: öffentl. Platz, שוק¹²⁷עי' פליישר ללוי, תרגומים, I, 423..

טביומי] בכ"י פ' וילקוט כ"י: טב יומי, מנדעית "טאב יומין" (דﬞראשיא דמאלכיא, 68, 4 והלאה: "טאב יומן דﬞאמריתון עלה דﬞעכא ודﬞליכא").

זוגא] בכי"י מ' ופ': זוזא, וצ"ל: זווא, מנדעית "זאווא", אשה ("זוגתו").

בכלה] "שיעור של הישיבה" "Kolleg", ועיקר מובנו "שורה"¹²⁸עי' מאמרי ע"ד השאילתות ב־JQR 1922.. ר"ג: בכלה. קרי לה לההוא מסכתא דדריש ריש מתיבתא.

קרי רב אחא אנפשיה (בכי"י: אמר רב אחא) כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו] ובע"י ואה"ת גם כאן [ולא היא אגב צערא דנפשיה קאמר] עי' תוס': איכא למימר דמתחלה אמר וכו'. אבל בב"ק שם פ ע"ב: רב אשי אמר כל המריעין לו לא במהרה (כלשון "ודלת הננעלת לא במהרה תפתח" שם) מטיבין לו רב אחא מדיפתי אמר לעולם אין מטיבין לו ולא היא רב אחא מדיפתי מלתא דנפשיה קאמר, ובכן סוגיא דב"ק שלא כסוגיא דב"ב (וכזה לעיל ד ב!).

אפי' לבו אטום כבתולה יין מפקחו] כבתולה זו ש"פתחה" סתום היין "פותח" לבו ומפקחו, וכן פי' ר"ג: כבתולה זו שאינה בעולה ואטומה היא. וכתב הרמ"ה דדוקא פורתא אבל טובא הרי הוא אומר "לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם".

אמצרא דבי נשיה] כ"י א"פ ור': דבי נשא (נשי), ה' וה"ג: דבית נשיה. עי' תוס', והנכון כרש"י: אביו, וכן פי' רמ"ה והביא ראיה מיבמות קיז א: טעמא דבת חמותה דאמרה קאכלה לגירסנא דאימא ה"נ (בת חמיה) קאמרה אכלה לגירסנא דבי נשאי (אביה!). וכן במנדעית "בית אנאשאך" "Ort deiner Familie" (ס"ר II 79 שו' 3). בית אנאשאיהון (ס"ר I 28 שו' 4, נלדקה 182־3) וכן בסורית¹²⁹נלדקה ZDMG, חלק מ', 740 הערה 3: zu sprechen und "Elternhaus" zu כי נשא "Natürlich ist aber
übersetzen. Dieser Sprachgebrauch liesse sich aus vershiedenen aram.
Apost. apocr. 211, 16, was die,לבית אנשוהי Dialekten belegen; es genügt zu verweisen auf
.griechische Uebersetzung der Thomasacten rictig mit πρὸς τοὺς γονεῖς wiedergibt (ed Bo. S. 31)".

שם: מעלינן ליה עילואי. לנו וכו'] צ"ל: עִילוּיָא, וברש"י שברי"ף כהוגן: אמרי אחי מעלינן < ליה> כנכסי דבר מריון. עילוי היא לנו ומשובח כקרקעותיו וכו'. והרמב"ן בחידושיו העתיק רק: לנו היא משובחת וכו'.

ורש"י לא היה בגירסתו "עלויה" (ואפילו לא "עִילוּיָא" שבגמרא בדפוסים), כמו שאינו ברי"ף ותוס' וכ"י מ' וה', וכן ליתא בר"ג. ובכ"י א"פ: אמרי אחי מעלינן עלויה וכו', כ"י ר': אמאי לימרו ליה אחוותא (עי' תוס ד"ה אמיצרא; ר"ג: אחותה) מעלינן עילויה וכו' [כ"י פ': מעלינן עליה] ובה"ג ד"ו: מעלינך עלך, ועי' תוס' (וכן פי' ר"ג), והרמ"ה כתב: כי קא פלגי אחוה בהדי וכו' אמרי אחוה מעלינן ליה עליה וכו' דבנוסחי דייקי דגמ' מעלינן ליה עליה גרסינן וכו' (ופי' כתוס'). ועיקר: מעלינן עליה (עלויה), ככ"י א"פ ור' ופ' ו"ליה" נ"א במקום עליה"!

ועי' כתובות פי"ב, צא א במשנה: אם אמרו יתומים אנ(חנ)ו מעלים על נכסי אבינו יפה דינר¹³⁰"מעלים דמיהם לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שווין". כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן אלא שמין את הנכסים בב"ד.

"אחוותא" אינו ‏ ר' מן "אחתא", כ"א מן "אחא", "אחותא" "Geschwister", ""Brüderschaft.

נגרא] מנדעית נאנגארא, "Kanal", "וכמים הנגָרים ארצה" (ש"ב יד יד, מן "נגר").

אריסי] כ"י מ' וה' ופ' (אצל: אריסי) ותה"ג הרכבי: ארישי, אשורית erišū, Pächter".

יג א

בקרנא זול] כ"י מ' וא"פ וד"ל ורש"י ותוס' בדפוי"י: בקרנזול; ה"ג: קרנא זול (קרנזול) תה"פ כמו "אלכסון"; כ"י ה' ופי' הגאונים ועוד: בקרנאזור (מן "זור" בארמית) = סור, زور "inclinatus", ‏"קרן נטויה", כפי' הפרחון, "מוזאור" (כצ"ל) כפי' הגאון. כפי' ר"ח מפרש הגאון בפי' כלים פי"ח: לוכסן פי' קרנזור בל' חכמים וכו' [ואפשר |===|.]

רב יהודה אמר אית] בה"ג ד"ו וד"ב: רב הונא אמר (וזה נכון יותר דר"ה הוא בר פלוגתיה וגם הקדימו לר"נ), ובוודאי היו גורסים גם בע"ב: הא דר"ה!

גוד או אגוד] (כ"י פ' וא"פ ומ' וה"ג: איגוד) עי' פירש"י, אבל ערוך ור"ג פי' משוך או אמשוך ("גודו משוך תרגו' "). [משכו וקחו (שמות יב כא) שמרונית: גדו וסבו, אונק': נגידו וסבו]. ולקמן יג ב בעשיר ועני אמרינן אגוד ליכא, שאין העני יכול לקנות (שאינו יכול לומר: אקוץ דמים ואקחהו, לרש"י), ואמתני' דמי שחציו (יג א) גי' ר"ג: שאני הכא דגוד איכא אגוד ליכא, ופי' ר"ג: "דעבד מצי למימר לרבו קצוב עלי דמים ואקנה חצי ממך אבל אינו יכול לומר אקצוב אני עליך דמי חציי ותקנה אותי מהכל דאינו יכול למכור צד שחרור שבו לישא שפחה", אבל "גוד איכא" דדף יג ב מוכח כפי' רש"י: קוץ דמים וקנה אתה, לכן הגיה רש"י: ה"ג שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא וכו'. אבל גי' הספרים למטה: התם נמי (וכ"ת בכ"י ר': א"ל התם וכו') גוד וכו' (או כגי' רש"י ור"ג: הכא נמי, כ"י א"פ: א"ל הכא נמי), אבל בכ"י ה' ופ' ורי"ף שם: שאני התם דגוד וכו'.

וכל הראשונים (גם הרי"ף ורמ"ה) פירשו כערוך: משוך, ובכי"י מ' וה' כגי' רש"י. ולפי' הערוך יש לפרש גי' ר"ג: "דגוד איכא" שבעל העבד יכול לקנות אותו, אבל לא העבד שאין לו כלום. שהרי הוא נותן שטר, ותירוצו של הגמרא הוא תירוץ לקושית התוס' בע"ב ד"ה ש"מ¹³¹עי' מש"כ כבר במל"מ הל' ק"פ פ"ב הי"ג.. ולפ"ז: "התם נמי" מדויק.

מיתיבי מי וכו'] כ"י פי ויד רמ"ה: תנן, ונ"א ברמ"ה: לימא מסייעא ליה, וכ"ה "נימא מסייע ליה" בכ"י ה' ור' יונה ורשב"א (בשמ"ק) ובחי' הריטב"א (כ"י).

דברי ב"ה] רמ"ה: כדברי¹³²ועי' מש"כ במבוא לנוסח המשנה עמ' 403, ועי' פסחים פח סע"א: כמשנה ראשונה!.

בש"א וכו'] בכ"י ה' ליתא עד "כדברי ב"ש", וכן לא היה לפני הרמ"ה בשתי הנוסחאות, וכן רשב"א בשם "מקצת נוסחאות", וכן ריטב"א: איכא דלא גרסי אלא עד דברי ב"ה לבד ורש"י מוסיף וגורס א"ל ב"ש תקנתם וגו' עד כל המשנה וגורס עוד טעמא מפני תיקון העולם הא לאו הכי לא… ולפי הגי' הראשונה יש לפרש וא"א דאמרינן גוד או אגוד כי היכי דקתני עובד את רבו יום אחד כשאין לו ממון ליתני שיאמר לו גוד או אגוד אם יש לו ממון. ועי' רמ"ה: דלית להו תקנתא אלא בעובד וכו' אבל בגוד או אגוד לא. ובכ"י פ': כב"ש טעמא מפני תיקון העולם הא לא מפני תיקון לא וש"מ דלית דינא דגוד או אגוד. וכ"ה בכ"י א"פ ושם: הא לאו הכי לא וש"מ וכו'. "ש"מ דלית" וכו', גם בגליון כ"י ה' ובד"ל ובתוס'.

יג ב

[ו]אם לאו מעלין אותו בדמים] כבר העירותי שהעיטור מביא בשם "נוסחי עתיקי" דלא גרסי כאן רק "חולקין וכו' " ומוגה למעלה "ואם לא מעלין אותו בדמים", ומסיפא דמתניתין ו"אם לאו אין חולקין" פריך, דש"מ דלית דינא דגוד. ובאמת בתוס' דב"מ רק: כללו של דבר כל שאין שם הראשון קרוי עליו אינו רשאי לחולקו. אין חולקין את איבליס¹³³בדפוסים: האבוליס, אגור: האבולוס (ובראש הערך אבולס). Tür poricus, = ἔμβολος ו"טלית" דמתני' – גליון ע"פ התוס'. אולי ἄβολος, abolla, Doppelmantel, Reitermantel, ἀβόλλαומן ἀβόλλα עשו (כמו תמיד): ἀβόλλας אבולס, ונקבה היא, ו"עד שהיא בה" מוכיח. עד שיהא בה כדי שיעור לזה וכדי שיעור לזה אמר אחד מהם לחבירו או את(ה) הפחות תן לי שיעורי (בד': שיעור) שומעין לו רשב"ג אין שומעין לו מפני כבוד אבותיו (עי' בסמוך), ושאר כל הדברים ששם הראשון קרוי עליהם הרשות בידו (ומ"עילוי" אינו מדבר כלום). אבל ברייתא היא בכל־אופן.

היכי דמי אילימא כדקתני (כך) מ"ט דרשב"ג אלא לאו (חסורי מחסרא ו)הכי קאמר וכו']. המוקף ליתא בכ"י מ' (ושם: הכי קתני) וכ"י ה' וא"פ ור' וד"פ ויד רמ"ה וחי' ריטב"א, ובדפוי"י (מלבד ד"ל): חסורי מחסרא הכי קאמר (ולא "והכי"). ורש"ל מחק "חסורי מחסרא". וכתב הריטב"א: ומדלא קאמר חסורי וכו' דהא איתיה בלישניה דמתניתא וכן בדין דאי לא גוד מאן דכר שמיה [אלא] ה"ק טול אתה שיעור ואני פחות בדמים קצובין או אטול אני היינו גוד או אגוד" וכו'.

אבל מדקאמר "לא לעולם כדקתני", מוכח ד"ה"ק" שלנו "חסורי מחסרא" הוא, ונמצאים "ה"ק" כאלה הרבה¹³⁴[עי' מבוא לנוסח המשנה עמ' 645 ואילך]..

למיתן לך] בג' כ"י: למיתב. והנה כאמור כתוב בתוס' ב"מ להיפך: "טול את הפחות ("פחות") תן לי שיעורי ("שיעור")", והמפרשים מגיהים כבבבלי, אבל זו אינה רפואה למכה, וגם רשב"ג מפרש טעמו "מפני כבוד אבותיו", וזה מתאים יותר ל"תן לי פחות", שאין זה כבוד אבותיו. ואולי נאמר זה רק ב"אבולס".

לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכות] כ"י מ', א"פ ור', ה' ור"ג ורש"י וה"ג ורמ"ה: בשתי, וכ"ה פ' בפעם שניה. ובה"ג ד"ב: כרכות, וכ"ה ברמ"ה כ"פ: בשתי כרכות, ור' ז' הוא מן כרך: כרָכות. פ': כרכין.

ולמטה "אפי' בשני כריכין" ג"כ בכי"י: בשתי כריכות (במקום "כריכות" ברה"ר = עומרים, בכי"י "כרוכות" במשניות פאה וב"מ, ובמנחות פ"י מ"ט גם בדפוס, ארמית "כרוכא"), סורית כרָכָא (דשתיא), כרָכְתָא, קרמא, סודרא, סדונא; כריכתא – נולא (וכן כרוכא); כַרכָּא – מגלתא.

תרתי אמהתא] בכ"י ר': "תרי לחינתיה", "פלגש ואמה".

חדא ידעא אפיא ובשולי] בכ"י ה' ופ' וה"ג ור"ג ויד רמ"ה: מיפא ובשולי, בכ"י א"פ ור': חדא אפיא ובשלא וחדא עבדא ביסתרקי, ונתערבו אצלנו שתי נוסחאות. ברי"ף: אפויי ובשולי.

וחדא ידעא פילכא ונוולא וכו'] בכ"י מ' ה' ופ' וה"ג ד"ו ור"ג ויד רמ"ה: וחדא הוה ידעא ביסתרקי וכו' (כ"י מ': ידעא למעבד ביסתרקי) וכל"א ברש"י. ובה"ג ד"ב 405: חדא הות ידעא וכו' וחדא הות טראזא. ועי' ערוך ע' טריז בשם הגאון¹³⁵= תה"ג הרכבי סי' כו, רשב"א בשבת צח ב בשם הגאון [ועי' בתוספות עה"ש ע' טרז 2]. طراز ""Borte طراز ""gesticktes Kleid, طرز mit Borten u. Stickereien, טראזא, Stickerin.

ואתו לקמיה דרבא וכו'] הרשב"א (בשמ"ק) מקשה מי"ג א: א"ל רבא לר"נ, ותירץ דאפשר דלא פליג אר"נ אלא למילף בעי.

(וכי לא מצי למימר הכי)] ליתא בכל כי"י ובד"ל וד"ק, ובד"פ וכו': את חדא ואנא חדא ואי לא גוד או אגוד לא מצי למימר הכי (ורש"ל מחק "לא מצי וכו' "), אבל בר"ג: משום דכל חד וחד צריך לעבודת דתרוויהו וכי אמר ליה חד לחבריה שקול את חדא ואנא הדא ואי לא גוד או אגוד לא מצי למימר הכי דמצי למימר ליה הכא לא גוד איכא ולא איגוד איכא דאת לא אפשר לך בלא תרוייהו וכו'. וברמ"ה: וכי אמר להו שקול את חדא ואת חדא לאו וכו'. ובכ"י פ' וא"פ ור' ליתא "כי קאמר וכו' או אגוד הוא", והרמ"ה כתב (דף מב רע"ב): ועוד דבהדיא מסיק בה בנוסחי דיקי וכי אמר להו שקול את חד ואת חדא לאו גוד או אגוד הוא, דמשמע דאינהו כי אתו לקמיה לדינא דגוד את חדא ואנא חדא הוא דאתו.

ת"ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחת וכו'] בירוש' מגילה פ"ג עג סע"ד: כותבין תורה נביאים כאחת דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין כותבין תורה ונביאים כאחת אבל כותבין נביאים וכתובים כאחת. ובמס' סופ' פ"ג א: עושה אדם תורה ונביאים כאחד דברי ר' יהודה וחכמים אומרים תורה בפני עצמו ונביאים בפני עצמן, ושם ה"ה: מעשה בביתוס וכו', ובמקום "ושוב מעשה וכו' ", הנוסח בכ"י (עי' "נוסחאות כ"י"): א"ר מעשה בא' שהביא לפנינו תורה נביאים מדובקים כאחת והכשרנו (וחסר ג"כ "כתובים"!), וכן במס' ס"ת פ"ג א כבמס' סופ': עושה אדם תורה ונביאים כאחת דר"י וחכ"א תורה בפ' עצמה וכו'¹³⁶ועי' מילר בהערותיו למ"ס, שבראשונה נקראו נביאים וכתובים יחד בשם "נביאים" במו בר"ה פ"ד מ"ו, וגם בב"ס (מבוא) וחשמונאים ב' (ב יג) אין החלוקה ברורה עדיין. ויוספוס, נגד אפיון, מונה י"ג ספרי נביאים וד' ספרי תהלה..

ונראה דחכמים דירוש' הוא ר' יהודה דברייתא דבבלי, והוא מתיר נביאים וכתובים¹³⁷וצ"ל: נביאים וכתובים בפני עצמן., ו"חכמים" דברייתא דבבלי אוסרים גם זה, וזה פי' "כל אחד ואחד", תורה נביאים וכתובים¹³⁸שאם כפי' רש"י קשה שבתורה א"א כל ספר וספר בפ"ע.. אבל צריך להתבונן שגם למטה "וי"א לא היו (לו) אלא אחד אחד בפני עצמו", ובכ"י א"פ: וחכ"א כל או"א וכו', ובד"ל: וחכ"א לא היו וכו' (וכן הגיה הב"ח). ובכ"י ר' ליתא כאן "ואר"י מעשה וכו' בפ"ע", אבל למטה הנוסח: ת"ר הרוצה לדבק תנו"כ כאחת מדבק [דברי (ר' ישמעאל) ר' מאיר ור' יהודה (בן בתירא) אומ' תורה בפ"ע נביאים וכתובים < בפ"ע וחכ"א תנו"כ> כל אחד בפ"ע אמר רבי מעשה בביתוס וכו' וחכ"א כל או"א בפני עצמו היו] ומניח וכו'¹³⁹ונראה שגם כאן עיקר הנוסח: הרוצה לדבק נביאים וכתובים כאחד, וכעין פי' רשב"א בתוס'.. אבל עי' גם ב"מ סג א (תוס' פ"ד): אמר ר"י מעשה בבייתוס בן זונין שעשה שדהו מכר, ע"פ ראב"ע, ופסחים לז א: שאל וכו'. (תוס' פ"ב).

וכן בין כל נביא לנביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים וכו'] רש"י (ד' פיז'): ה"ג וכן בין נביא לנביא: ובנביא וכו'. וכזה בכ"י מ': וכן בין נביא לנביא ובין נביא לנביא של וכו'. בכ"י פ': ובין נביא לנביא ד' שיטין ובין נביא לנביא של שנים עשר וכו', ובכ"י ר': ארבעה שיטין ובין כל נביא של שנים עשר וכו', וברמ"ה: ובין נביא ונביא של שנים עשר שלשה שטים וכן לכל נביא ונביא של שמונה נביאים מתחיל מלמעלה וכו', ובכ"י ה': [ובין כל נביא לנביא] מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. והיא גי' הרמב"ן שכתב: ה"ג בנוסחי עתיקי וכן כל נביא ונביא (כגי' הרמ"ה (!) מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה ופירש"י וכו' אלא ה"פ שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמישית באותו הדף אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל למעלה בראש הדף באיזה מקום שיסיים הדף האחר וכן נמי אם נזדמן לו לסיים מלמטה ונמצא שלא הניח ביניהם כלום ואם בא לחתוך חותך וכו' ולמדתי פי' זה ממה שמצאתי בירושלמי במס' מגילה (פ"א עא ע"ד) וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שטין ובנביא של י"ב שלש וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו ובנביא של שנים עשר אסור".

"ואיכא נוסחי דאית בהו מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה (כנו' שלנו לקמן)" ן' מיגאש ורמ"ה. אבל בכ"י ה' וא"פ ור' וה"ג ורי"ף גם למטה: ומתחיל מלמעלה וכו'.

ועושה בראשו כדי (לגול) עמוד בסופו כדי (לגול) היקף] בכ"י מ': ועושה לו כדי לגול עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו. ובכ"י ה': כדי עמוד בתחילתו, וכן ליתא "לגול" בד"פ וד"ו (ורש"ל הוסיפו ע"פ רש"י). ובכ"י ר' וכ"י א"פ: ומניח כדי עמוד בתחילתו (מתחילתו) וכדי היקף בסופו (מסופו), ובה"ג ה' סופרים ד"ו קמא ע"ג: ועושה לו כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו וכן הוא נו' ן' מיגאש (עי' שמ"ק) ורמ"ה; והריטב"א בכ"י כתב: כך הגי' בכל הספרים שלא עבר עליהם קולמוס ועושה לו כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ולקמן גורסין כל הספרים נגללין לתחילתן¹⁴⁰כנו' כל כי"י חוץ מכ"י מ'. וקשיא אהדדי וכו'.

ועל דברי ר"י (בתוס') שמגיה ומהפך הקשה בגליון תוס'¹⁴¹בשמ"ק ועי' ר"ש ידים פ"ג. מתוס' ידים פ"ב יא: ר' יהודה אומר הגליון שבתחלת הספר וכדי הקיף כולן מטמאין את הידים, משמע ד"כדי היקף" בסופו הוא, ובמשנת ידים פ"ג מ"ד: גליון שבספר וכו' שבתחלה ושבסוף מטמא וכו' ר' יהודה אומר שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד¹⁴²ומכאן נמי מוכח דעמוד בסוף נעשה, והביאה הרמב"ן.. והרמ"ה כתב: והא דקתני וכדי הקף בסופו לאו כדי שיגלל הוא וכו' אלא כדי שלא יקרע הוא שכיון שאין עמוד בסופו אם לא הניח בו כדי הקף בסופו פעמים שהוא קורא וצריך לגול את הספר במקום שפסק ונמצא הספר נקרע מפני שאין בו עמוד והכתב קרוב לסוף היריעה, וכו'!

בתוס' ד"ה ועושה: דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין [סופן] לתחלתן, כצ"ל וכן הביא הרמב"ן ואחרים.

שם: לספר (תורה) בסופו] ליתא ברמב"ן, ונכון.

יד א

תוס' ד"ה בגויל: ולשון דיכסוסטוס וכו'] δίχιστος, ""Spaltleder.

אוכלות] למטה: אוגדות, ובכ"י א"פ: אוגרות (בכולן) וכ"ה בילקוט ד"ר, ובכ"י ר' פעם ב' ופעם ג': אוגדות (וצ"ל: אוגרות). "אוגרות" מן "אגר", קבץ, תפס "ausmachen", "umfassen".

אצבע לכותל זה וכו'] כ"י א"פ, ר' וד"פ גם כאן כלמטה: אצבע ומחצה (ועי' רש"י ותוס'). לעומת זה ליתא למטה בכ"י פ' וכ"י א"פ (ואי' בגליון) ובילקוט: ומחצה. וגם בירוש' סוטה פ"ח כב ע"ג ושקלים פ"ו מט ע"ד וברייתא דמלאכת המשכן פ"ו: אצבע (לכתלים, לעוביו של ארון), וברחבו נאמר שם בירוש' (סוטה): אצבע לכתלים מיכן ואצבע לכתלים מיכן וחצי טפח מכאן וחצי טפח מיכן לשילוט.

והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה וכו'] וכן בנדרים לח א אמרו: ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה וכו'. אבל בירוש' סוטה פ"ח כב ע"ג: וארבעה לוחות היו בו שנים שבורים ושנים שלמים דכתיב וכו' והלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה, תן רחבן של לוחות לאורכו של ארון נשתיירו שם שלשה טפחים תנם לאיסטווה¹⁴³וגם בשקלים כ"ה בכדי מ' וליידן (והוגה): תנם לאצטבה! וכו' (וכן בדברי ר' יהודה שם), וכ"ה בברייתא דמלאכת המשכן פ"ו כ"י א"פ: ורחבן שלשה (עי' הוצ' מא"ש, 42), וכ"ה בירוש' תענית פ"ד ה"ה: ר' שמואל בר' נחמן בשם ר' יונתן הלוחות היה אורכן ו' טפחים ורחבן ג' וכו'. ונוסח זה הוא העקרי לנכון, ולפ"ז היו שברי לוחות מונחים בצד השלמות, ולא מלמעלן או מלמטן, כמו שאנו מוכרחים לומר לפי הבבלי¹⁴⁴עי' רש"י ור"ג ותוס' הרא"ש בשמ"ק ותוס' מנחות צט א.. אלא שהראב"ד הקשה (עי" שמ"ק), שלפ"ז למה צוה המקום לעשות ארון גדול כזה עד שלא נשתברו הלוחות.

ובנוגע לברייתא זו, צריך להעיר, שלא ר' מאיר ולא ר' יהודה אמרו בפירוש דברים אלה, אלא שהוציאו דעתם זו מדעתם על דבר אמת כלים (בכלים פי"ז מ"י): רמ"א כל האמות היו בינוניות וכו', ר' יהודה אומר אמת הבנין ששה טפחים ושל כלים חמשה. ודבר זה מפורש בירוש' סוטה ושקלים שם: אמר ר' יוחנן באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא אמה של ששה טפחים ר"מ היא דתנן וכו' על דעתיה דר"מ דאמר באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי – ארכו של ארון חמשה עשר וכו' וארבעה לוחות היו בו וכו' והלוחות וכו'. רבי שמעון בן לקיש אמר באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא אמה של חמשה טפחים ר' יהודה דתנינן וכו' והן ארון כלי הוא. על דעתיה דרבי יודה דאמר [באמה] של חמשה טפחים היה הארון עשוי – ארכו של ארון שנים עשר טפחים ומחצה וכו'.

ע"פ הדברים האלה נעשתה הברייתא הבבלית (= מלאכת המשכן), שהיא מאוחרת אפוא לר' יוחנן. ובשהש"ר פ"ג: ר' יהודה ברבי אלעאי פתר קרא בארון אפריון זה הארון וכו' עמודיו עשה כסף אלו שני העמודים העומדים לפנים שהיו של כסף, ובמדב"ר פי"ב ד': שהיו עומדין לפניו(!) כמין איסטווה (שורת־עמודים), וזוהי לפי "דעת" ר' יהודה בברייתא הבבלית (= מלאכת המשכן), אבל בירוש' כתוב "תנם לאיסטווה" בדברי ר"מ!

ובברייתא דמלאכת המשכן חיברו לזה גם ברייתא דתוס' סוטה פ"ז יח: ר"י בן לקיש אומר שני ארונות היו עמהן, זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות וכו' וזה שהיה עמהם היה בו ס"ת וכו', וע"ז הוסיפו במה"מ עוד: ר' יהודה¹⁴⁵הרמא"ש מגיה: שהיה ר' יהודה!! אומר לא היה בארון אלא לוחות הברית בלבד שנאמר אין בארון רק שני לוחות הברית (כלומר ולא ס"ת!), וזוהי דעת ר"י בברייתא הבבלית, שס"ת היתה מונחת "מן הצד".

ועליו ס"ת מונח וכו'] בירוש' סוטה שם (כב ע"ד) ושקלים שם: על דעתיה דרבי יודה דו אמר <…> איכן ספר תורה היה נתון כמין גלוסקוס(!) עשו לו מבחוץ והיה ספר תורה נתון בתוכו.

ס"ת היה אפוא לדעת ר"י בגלוסקמא (= דלוסקמא) = ארגז, שבצדו. ובברייתא דמלאכת המשכן שם רק: אבל ס"ת לא היה נתון אלא מן הצד שנאמר ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. וכן בפלשתים הוא אומר ואת כלי וכו'. ועי' בע"ב: ור' יהודה וכו'.

יד ב

מכדי ישעיה קדים וכו'] עי' פירסט, דער קאנון וכו', עמ' 16 וכו'. ועי' פסידר"כ פי' מז דקכ"ח ב: כנגד שמנה נביאים שנתנבאו אחר חורבן בית המקדש ואלה הן יואל עמוס צפניה חגי זכריה מלאכי יחזקאל וירמיה (בכ"י פ': עמוס צפניה חבקוק חגי זכריה ומלאכי יחזקאל ומיכה). וצריך להגיה במקום "עמוס"

– חבקוק ובמקום "צפניה" – עובדיה. ובאדר"נ נו"א פ"מ (נו"ב פמ"ו): ג' נביאים הם הרואה ספר מלכים בחלום יצפה לגדולה ולעשירות, ישעיה יצפה לנחמה, ירמיה ידאג מן הפורענות (בנו"ב: ישעיה – מלכים – ירמיה), ובברכות נו ב ליתא בב"נ "יחזקאל יצפה לחכמה".

רות וספר תהלים וכו'] אוריגיניס¹⁴⁶אצל אוסיביוס ובר עבריא, לגרדה, Praetermissae, 250. מביא, שאצל היהודים שופטים ורות מחוברים ונקראים: אחישפטים¹⁴⁷כדאי להעיר שסדר הספרים בתרגום השבעים הוא כך: שופטים, רות, מלכים א־ד [=ספרי שמואל ומלכים], דה"י, עזרא ג', עזרא, נחמיה, [טוביה, יהודית], אסתר, איוב, תהלים, משלי, קהלת, שה"ש [חכמת שלמה, בן סירא), הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה מלאכי, ישעיה, ירמיה, (ברוך] קינות, [אגרת ירמיה], יחוקאל, דניאל [חשמונאים]., וכן ירמיה וקינות: אחירמיה, ועזרא ונחמיה: אחיעזרא (עי' סנהד' צג ב). ובברכות שם: שלשה כתובים גדולים הם הרואה ספר תהלים וכו' משלי וכו' איוב וכו' שלשה כתובים קטנים הם הרואה שיר השירים וכו' קהלת וכו' קינות. ובסוטה ז א: אומר לפניה דברים של אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון אשר חכמים יגידו וכו' (איוב טו יח, ספרי פיס' יב). אבל לוקס (כד מד): καὶ ψαλμοῖς, פילון: ὕμνος, ומזה יוצא שכתובים שלהם כללו בעיקר הדבר: תהלים, משלי ואיוב¹⁴⁸עי' יוספוס, נגד אפיון I, 8..

קהלת שיר השירים וכו'] רש"י: נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו. מחלוקת היא בשהש"ר א א – ר"ח: שה"ש ואחריו קהלת, ר' יונתן: שה"ש כתב תחילה וכו', ולפי ברייתא דר"ח שם (ס"ע פט"ו) כתב כולם לעת זקנתו.

ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב] בירוש' סוטה ספ"ה (טז ע"ד): משה כתב חמשה ספרי תורה וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם, וכתב ספרו של איוב.

דוד כתב ספר תהלים וכו' ירמיה כתב וכו'] כאן חשבם לפי סדר הדורות, שדוד קדם, ולא לפי סדר הספרים, שנביאים קודמים לכתובים.

וע"י אברהם וכו'] בכ"י פ' וע"י אברהם וע"י איתן האזרחי וע"י הימן וע"י ידותון ומשה וע"י אסף (ועי' תוס' לקמן בע"א)¹⁴⁹1)לידותון (לט), (סב: על ידותון מזמור לדוד, עז: על ידותון לאסף), ועי' רמ"ה.
2) לבני קרח (מב, מד, מה, מו, מז, מח, מט, פד, פה, פז, פח).
3) לאסף (נ, עג–פג).
4) לאיתן האזרחי (פט), ועי' רמ"ה.
5) לשלמה (עב) (ובסוף: כלו תפלות דוד בן ישי, ובו: משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך).
6) למשה (3)..

וע"י מלכי צדק] מזמור קי (רש"י) שכתוב בו: אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, אבל תחילתו: לדוד מזמור (ועי" רמ"ה).

וע"י הימן וע"י ידותון וע"י אסף] דה"א כה א!

טו א

וע"י שלשה בני קרח] שמות ו כד: אסיר ואלקנה ואביאסף.

ויחס של דברי הימים וכו'] בכי"י: ויחס בדה"י וכו', וכ"ה ברמ"ה: וייחס בדה"י וכו'.

מסייעא ליה לרב וכו'] בכ"י ר' וא"פ כתוב זה למטה לפני "משה כתב וכו' ": עזרא כתב את ספרו ויחס בדה"י עד לו מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה לא וכו' אתא נחמיה בן חכליה וסיימיה. אמר מר משה וכו' (וכאן מקומו באמת [?] אבל "ומאן אסקיה וכו' " שייך לכאן, כבכולהו).

דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש וכו']. בספרי פיס' שנז סתם ספרי (דהוא ר' שמעון!) מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר וכו' אפשר וכו' אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקב"ה כתוב כענין שנאמר וכו'. ועי' גם מכות יא א: ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר שמונה פסוקים וחד אמר ערי מקלט.

רבא אמר וכו'] עי" סוטה לה א: דרש רבא אמר הקב"ה וכו' וא"ד איוב נח נפשיה וכו' (רמ"ה).

איוב לא היה ולא נברא] עי' תוס' בשם ב"ר (פנ"ז), אבל בירוש' סוטה סוף פ"ה ובב"ר שם: רשב"ל בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה וכו' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן בימי מלכת שבא היה וכו' רשב"ל אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפה שיטתיה דר' שמעון בן לקיש. תמן אמר וכו', אלא הוא היה וייסורין לא היו. ופשוט, דהא דידיה הא דרביה.

מיתיבי ימי שנותיו של איוב משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו (טו ב:) אימא כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו] בכ"י מ', פ', א"פ ור': משנכנסו ישראל; ובע"ב בכי"י: כמשנכנסו, וכ"ה בד"פ ובילקוט, ובכ"י א"פ ור' רק: אימא כמשנכנסו.

אבל בס"ע פ"ג: נשתיירו שם ר"י שנים סימן שנותיו של איוב שבאותו (בכי"א וכי"מ: באותו) פרק נולד שנאמר ויחי איוב אחרי זאת ק"מ שנה ואומר ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. נמצאת אומר כשירדו ישראל למצרים נולד איוב וכשעלו מת. וכן מובא בירוש' סוטה שם: ר' יוסי בן חלפתא (סתם ס"ע!) בירידתן למצרים היה ובעלייתן ‏ מת. וכן בב"ר שם: בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת. את מוצא עיקר שניו של איוב לא היה אלא ר"י שנה ועשו ישראל במצרים ר"י שנה וכו' (ועי' מ"י שם).

טו ב

מיתיבי שבעה נביאים וכו'] גם זו ברייתא בס"ע היא, פכ"א: ואלו הנביאים שנתנבאו במצרים ובני זרח וגו' ומשה ואהרן מן ישראל, בלעם ואביו ואיוב מארץ עוץ וכו' אלו הנביאים שנתנבאו לאומות עד שלא נתנה התורה לישראל אבל משנתנה תורה לישראל פסקה רוה"ק מן האומות, וכן (ב)משה הוא אומר ובמה יודע אפוא וכו' ועי' למטה בגמרא, ובברכות ז א: ר' יוחנן משום ר' יוסי (סתם ס"ע!) וכו' בקש שלא תשרה שכינה שם על ישראל וכו'.

והא כתיב ממשפחת רם] ליתא בכ"י מ', ובד"פ וד"ו וד"ל וע"י ד"ר (והוסיפו המהרש"ל בשם "ס"א") וכן רש"י ל"ג ליה, דכתב: ואית דאמרי ממשפחת רם היינו אברהם (ולמה לא "רם" בן חצרון בן פרץ?!). ובירוש' סוטה שם (טז ד) מחלוקת ר"ע וראב"ע, ולראב"ע זה יצחק, ממשפחת רם בן אברם.

מי לא אינבוי] צ"ל: אינביאו (אינבו) כבכי"י.

מיתיבי חסיד [אחד] היה [לי]¹⁵⁰כ"י פ' ואה"ת. באוה"ע ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא (כדי) לקבל שכרו (הביא הקב"ה) [באו] עליו וכו' שכרו (בעוה"ז) כדי לטרדו מן העולם (הבא) [שנא' ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה]¹⁵¹כ"י מ' וילקוט ואה"ת. ועי' ד"ס. ברייתא דר' חייא היא בירוש' מוטה שם (טז ע"ד): תני רבי חייא היה לי בעולמי גוי אחד צדיק¹⁵²בב"ר: צדיק אחד עמד באומות. ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי.

רבי נתן אומר איוב בימי מלכות¹⁵³צ"ל: מלכת, מ': מלכ'. שבא וכו' וחכ"א איוב בימי כשדים וכו' וי"א איוב בימי יעקב היה וכו'] בירוש' שם: רבי אבא (בב"ר: אבא בר כהנא) אמר בימי אבינו יעקב וכו' רשב"ג בשם ר' יונתן בימי מלכת שבא וכו'. רבי נתן אמר בימי כשדים וכו'. ונוסח זה מאושר ע"י המימרא דלמטה: ארשב"נ א"ר יונתן כל האומר מלכת שבא וכו'! אבל בב"ר שם: רשב"נ אמר בימי כשדים וכו' רנ"א בימי מלכת שבא וכו' כעין נוסח הבבלי. – "יש אומרים" זה הוא אפוא אמורא! (עי' תוס').

וכולהו תנאי וכו'] בכ"י מ' וה': וכולהו הני תנאי (כהגהת הב"ח). ובכ"י א"פ ור' וילקוט, כגי' ר"ח (עי' תוס'): וכולהו תנאי ואמוראי מודו דאיוב וכו' (ועי' תוס'), ור"ג נמי כתב: וכולהו הני תנאי מהא ברייתא דר' אלעזר ואילך וכו' ואמוראי קרי לר' יוחנן ולר' אלעזר וכו'.

בתר דשכיב משה מי שריא] בדפוי"י: שראי (ונשתבש בד"ק ואמ"ד), פ' וא"פ: שרא', בכ"י מ': ממשה ואילך מי שר', וכ"ה בכ"י ה' ושם: מי שרא.

והא אמר מר ביקש וכו' ונתן לו] ליתא בכ"י מ', א"פ ור' וילקוט, אבל "שנא' " הסמוך מראה שחסר בט"ס, ועי' פ'.

טול קיסם מבין עיניך] בד"פ, כ"י ה', ילקוט וע"י ואה"ת: שיניך, אבל גם בערכין טז ב בברייתא: א"ר טרפון וכו' אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך (ושם הגיה הגרי"ב: צ"ל שיניך וכ"א בע"י וברי"ף ב"מ עז א), ובר"ג שם: קיסם מבין עיניך וכו' קורה מבין שיניך¹⁵⁴וכל המשל חסר בספרי דברים פיס' א' ות"כ קדושים פ"ד ט.. אבל הנכון כנוסח שלנו: אומר לו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך, וכן מפורש במתיא ז ג–ה:

τί δὲ βλέπεις τὸ κάρφος τὸ έν τῷ ὀφθαλμῷ τοῦ ἀδελφοῦ σου, τὴν δὲ ἐν τῷ σῷ όφθαλμῷ δοκὸν οὐ κατανοεῖς κτλ.. ובסורית: מָנָא דין חָזא אנֿת גַלָא דבעינה דאחוך וקריתא דבעינך לא בָחר אנת ושר¹⁵⁵ועי' יודישעס ליטראטורבלאט לד"ר ראהמער, שנה י"ב, מס' 22, עמ' 106, ושם מס' 38 עמ' 151..

איוב ויתרה משלו] כ"י פ' וא"פ ור' וילקוט: איוב מדנפשיה קיהיב. ועי' ב"מ נב ב: האי מאן דמוקים (דמקהי) אזוזי מיקרי נפש רעה.

טז א

כאדם שמסיתין אותו וניסת במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה] זו היא גי' רש"י (ה"ג!), אבל בכ"י מ': יורד ומסית עולה ומסטין ויש לו רשות לדבר מכאן שנתנה רשות לשטן להשטין, וכ"ה בכ"י פ' (ומוטעה קצת), וכ"ה באה"ת ושם: תאנא (וליתא במתניתא) וכו' ומשטין מיכאן שנתנה רשות לשטן, וילקוט כ"י פ' לך לך: יורד ומסית עולה ומסטין ויש לו רשות לחבל מיכאן שניתנה רשות למשחית לחבל, וכ"ה בד"ל של"ו: מיכאן שניתנה רשות לשטן (עולה ומשטין, גם בע"י).

ובכ"י ה' ליתא "במתניתא וכו' ונוטל נשמה", ובד"פ ווינ' ובזיליא כתוב זאת לקמן קודם "א"ר לוי שטן"¹⁵⁶והפכו המהרש"ל בד"ר כלפנינו ע"פ ע"י., אבל כ"ה גם בכ"י א"פ ור' (ושם ליתא "רשות ונוטל"!) למטה, ובאה"ת כתוב שתי פעמים כאן כלמעלה, ולמטה: "במתניתא וכו' ונוטל נשמה". וכן רש"י היה לו כאן "מכאן שנתנה רשות", שכן צ"ל ברש"י דבור בפ"ע: מכאן שנתנו (בע"י: שנתנה) רשות, דכתיב¹⁵⁷וכ"ה בד"פ וד"ל, ורש"ל הגיה בטעות כלפנינו.. ואין ספק שכאן צ"ל: שמסיתין אותו וניסת מכאן שנתנה רשות לשטן להשטין, ולמטה צ"ל: אמר ר"ל הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות וכו' < במתניתא תנא יורד ומסית עולה ומשטין נוטל רשות ונוטל נשמה> א"ר לוי שטן וכו'. "מתעה – מרגיז", אינו לשון ברייתא!

דכתיב רק את נפשו שמור] כ"ה בכל הדפוי"י ובכ"י מ' פ' ור'. ולמעלה: וכתיב הכא רק את נפשו שמור, הוא כן גם בכ"י א"פ, ובכ"י ר' כתיב הכא רע (צ"ל: רק!) וכתיב התם וכו'¹⁵⁸ובשאר כי"י, כמו שהגיהו בדפוסים שלנו..

לא דבר איוב אלא כלפי שטן] עי' סוטה פ"ה ה ותוס' שם פ"ו א (שאר כל התרעומות וכו').

ונתחלף לך בין איוב לאויב] כ"י ה' וא"פ: איוב באיוב, וכ"ה בכולהו בכי"י¹⁵⁹תוס ע"ז יז ב ד"ה מעות: איוב באיוב.: גומא בגומא (דפוס בדפוס, שביל בשביל), וכ"ה בנדה נב ב.

טז ב

אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה] רש"י: "ומתרפה לשון רפיון", אבל בכ"י א"פ: ומכישה ברחמה ומתרפאת, ובע"י ד"ר: ומכישה ומתרפא, ובכ"י ה': ומכישה ברחמה ומולידה, ובכ"י פ': ומכישה וכו' ומולידה, ובכ"י מ': ומכישה ברחמה ומילדת ומרפאין(!) אותה וכו', וצ"ל אצלנו: ומתרַפָּה ומולידה, = ומתרַפְאָה (וכזה בכי"י: מטמה = מטמאה)¹⁶⁰[ובאה"ת נוסח נכון: ומכישה ברחמה ויולדת.].

נתפס בשעת] בכל הכ"י והספרים: נתפס על.

איכא דאמרי כלילא הוה להו ואיכא דאמרי אילני הוה להו וכיון דכמשי הוו ידעי] בכי"י וד"ל וע"י ורש"י: כלילי הוו, אילני הוו; "וכיון דכמשי הוו ידעי", ליתא בכ"י מ' ופ'. ובילקוט כ"י פ' לך לך: [וכל מאן דהוה מיקצר מינייהו כמיש כלילא או ההוא אילנא]. "כלילא" הוא אפוא "זר של פרחים" ולא כרש"י ור"ג.

ככורכמא דרישקא] בדפוי"י וכ"י ה' וא"פ: רישקא. ובכ"י מ' ופ': [כי] כוחלא רישקא, וכ"ה באה"ת ובילקוט ד"ר, ועי' תוס', ובר"ג: כי כוחלא רישקה כורכמא דרישקא, כעין נוסח הילקוט סוף איוב: כי כוחלא כורכמא רישקא (עירבוב שתי נוסחאות). "כורכמא דרישקא"¹⁶¹רישקא – פרסית rešak = שער Safranfaser, (לעף, ב' 15, ג' 484). גם בסורית = כרכום (עי' לעף).

קרן הפוך] = קרן כרכום (נדה פ"ב מ"ו).

"שנא' כי תקרעי בפוך"] ליתא בד"פ, וינ' ובז', כ"י ה' וא"פ (ורש"ל הוסיפו בשם ס"א, ע"פ התוס'!).