והיינו דאי׳ במס׳ מכות די״ט א׳ והכא בבכור שנזרק דמו וחרב הבית ואיתקוש בשרו לדמו. ופירשו התוס׳ דמיירי דנחרב המזבח. וא״כ עיקר חסר ולימא דנהרס המזבח. אלא כדברינו. ומתחלה מיירי באופן דלא חרב הבית אלא שאין בית מחמת שבונים אותו כמו בימי הורדוס. ואז קדושה ראשונה קדשה לע״ל. אבל בזמן שחרב הבית אפי׳ המזבח קיים א״א להקריב שום קרבן שהוא לריח ניחוח עד שיהיה הערה מן השמים ורשיון מאוה״ע לבנות בהמ״ק אז אפי׳ בבנין המזבח לבד יהא אפשר להקריב קרבן שאז סרה הקללה והשמותי את מקדשיכם. וממילא סרה הקללה ולא אריח. ועדיין קשה הא דאי׳ בזבחים דק״ד המעלה בזה״ז חייב. וע׳ תו׳ יומא דס״ג א׳ ד״ה שלמים. דאוקמי בזמן חרבן הבית והמזבח קיים. אלמא דאפשר להקריב בזה״ז. והדברים עתיקים:
וכך הפי׳ ברבה פ׳ אמור על חמש עבירות נהרג שאול המלך על נוב עיר הכהנים ועל אגג כו׳ שנא׳ וימת שאול במעלו אשר מעל בי. ואינו מובן שהרי לא נתפרש בזה המקרא שני חטאים אלו. ותו ק׳ על מה מונה המדרש תחלה חטא נוב עיר הכהנים לפני חטא אגג להיפך מסדר הזמנים שנעשו. אלא המדרש מפרש במעלו אשר מעל בה׳. משמעות מעל הוא שנוי. ופי׳ במעלו שנשתנה אותו צדיק בעצמו שהי׳ באמת רחמן גדול ונעשה אכזרי לשעה. והיינו הריגת נוב. אשר מעל בה׳. ששינה מדתו של הקב״ה וירב בנחל על הריגת עמלק. ועשה מדת הקב״ה לאכזריות אע״ג שודאי לא הי׳ בזה אכזריות ח״ו: