3
והכי מוכח בסוגי׳ דחולין דט״ז ב׳ דאוקי רבה הא דתנן לעולם שוחטין כר״י ומתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מיבעי לי׳. ופרש״י כיון דלא כו׳ ודחוק. ולדעתנו ה״פ שהרי לענין שחיטה לא נחלקו ר״י ור״ע מעולם שהי׳ אסור במדבר לתאוה. אלא לאכילה פליגי דלר״ע היו אוכלין גם בשר נחירה. וא״כ עיקר הדיוק אוכלין. והא דלא אוקי באמת כר״ע ומשום שחיטה דבמדבר הי׳ אסור לשחוט. היינו משום קושיא אחריתי דשם: