2
והא דאי׳ בשבת דקל״ב לענין קציצה נגעים טהורים מא״ל ופרש״י כגון בוהק ופרחה בכולו. ובכולהו איתרבי לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין כו׳. באמת פרש״י תמוה וכבר השיגו ע״ז בתוס׳ ריש שבועות וע״ש בפי׳ הספרי. והנכון יותר דעד שלא נזקק לטומאה היינו עד שלא בא לכהן ומש״ה לא הוזקק לטומאה: ובזה נתיישב ק׳ התוס׳ זבחים ד״ק שהקשו על מאמר משה רבינו מי יטמא למרים ומי יטהרה. והקשו א״כ מאי איכפת למשה. הא כמ״כ אין כהן לטמאה. ולדברינו ניחא דא״כ לא תהי׳ לה כפרה. וע״ע מש״כ בס׳ במדבר שם ובס׳ דברים כ״ד ט׳ בזה: