פירש״י הוא עפ״י סוגית הגמ׳ בזבחים קט״ז א׳ דמפרש התם הא דתניא בברייתא דב״נ מקריבים בבמות זו״נ תמימין ובע״מ טהורים אבל לא טמאים שהוא. מדכתיב ויבן נח מזבח לה׳ ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. דא״א לפרש תמימין ולא בע״מ דא״מ תמות וזכרות בבהמה ואין תו״ז בעופות. ואיתקיש בהמה לעוף תמימין ובע״מ. פי׳ שהיה אפשר לפרש הבהמה הטהורה תמימה ולא בע״מ שנקרא טמאה כדכתיב בפ׳ בחקתי ואם כל בהמה טמאה. ובבע״מ הכ״מ. מש״ה מפרש דכאן אאל״כ דאיתקיש בהמה לעוף דבע״מ כשר. וע״כ פי׳ טהורה לאכילה קאמר (והפלא על רש״י בזבחים שם שמחק כ״ז) ולפי״ז צריך לומר דהא דכתיב בצווי גם מעוף השמים שבעה וגו׳ דוקא טהורים ולא טמאים והכי אי׳ באגדה דפ׳ חלק (סנהדרין ק״ח ב)׳ בתשובת העורב. אבל אינו כן משמעות הכתובים דכאן דמשמע שצוי בין בהמה לעופות מדלא אמר במקרא אחד כמו דכתיב בהקרבה מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור. אלא נראה דבכלל טהורה ולא טהורה נכלל גם תמימין ולא בע״מ. ואע״ג דב״נ כשר להקריב בע״מ מהקישא דלהלן הוא דרך דרש לדורות וכונה שני׳ אבל זה אינו אלא בכל קרבנות גוים שאינן לרצון כדאי׳ בזבחים מ״ה ב׳. וגם אין ריח ניחוח בבמה. כדתנן בפ״ב דזבחים. משא״כ בנח שהי׳ לריח ניחוח ולרצון מש״ה הוזהר שיהיו תמימים דוקא. ומש״ה חילק ה׳ בצווי בין בהמה לעוף דאין בע״מ בעופות ולא הוצרך למעט מחוסר אבר דפסול בעופות. שהרי בל״ז אסור להביא אל התבה מחוסר אבר מדכתיב ומכל החי. אבל במעשה הקרבה כתיב ומכל העוף הטהור למעט מחוסר אבר אם נעשה מצאתו מן התבה עד הקרבה. זהו הפי׳ אצל נח. ומכ״מ דרשו כונה שניה גם לדורות כדרך חז״ל. וכיב״ז הראינו לדעת להלן ל״א י״א ע״ש. אמנם גם זה אמת שאפי׳ בנח הי׳ נכלל במשמעות טהרה ואינה טהרה כל המשמעות שבתורה. היינו שיהא ראוי לאכילה ולא הכניס נח עופות טמאים כ״א זוג א׳ וכאגדה דחלק הנ״ל. ויש נוסחא בזבחים שם דטמאים היינו שנעבדה בהם עבירה. וזה ג״כ בכלל טהורה וטמאה. ויש לדקדק הכי מהא דכתיב בבהמה איש ואשתו ובעופות זכר ונקבה. היינו משום דבכלל נעבד בו עבירה שהוא רובע. ובעוף אין רובע מש״ה בבהמה כתיב איש ואשתו ששמר אשתו ולא רבע. משא״כ בעוף. אך עיקר משמעות טהרה ואינה טהרה בנח. הוא תמימין ובע״מ כמש״כ. מדלא פי׳ בעופות כמו בבהמה: