ובזה הבאור אנו עומדים על כונת המגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. והנה לשון מקרא הוא בס׳ דברים ו׳ כ״א. כי ישאלך בנך וגו׳ ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה. אבל שם לא כתיב אלא ביד חזקה לחוד. ולמאי הוסיף המגיד ובזרוע נטויה ושינה מלשון המקרא . ולדברינו מבואר יפה שהחל לבאר שני הדברים שהיו מפריעים הגאולה אפי׳ ע״י המכות הגדולות. חדא שהיינו עבדים לפרעה ותניא בת״כ פרשת בחקותי מהיות להם עבדים. עבדים היו למלכות ולא עבדים לעבדים. וזה הי׳ סיבה שהיו כמה אנשים שרים וממונים ולא רצו לצאת. שנית במצרים. במקום אחד ולא כשאר גליות שנתפזרו וא״כ היה אפשר לכלותן ביום א׳ בעת שנחו מן המכות. אבל ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה זו הדבר. והוא לנגד מניעה ראשונה. ובזרוע נטויה זו החרב והוא נגד מניעה שניה זהו כוונת המגיד לפי הנדרש לספור. אבל בפסוק אינו מזכיר לפי הענין רק מניעה הראשונה. ולא מניעה השניה שאינו ענין לפ׳ כי ישאלך בנך. ושם יבואר ברצות האל הגומר עלי. מש״ה לא נזכר שם ובזרוע נטויה:
והנה בברכות דל״ח א׳ הוכיח ר״נ במשמעות המוציא שהוא להבא מהאי קרא דכתיב המוציא אתכם וגו׳ וכשנאמר פסוק זה למשה עדיין לא יצאו. ואיתא שם ורבנן ה״ק להו קוב״ה לישראל כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים דכתיב וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא וגו׳. ולכאורה אינו מובן מאי הוכחה מרישיה דהאי קרא לטעמייהו. ולדברינו מבואר יפה דמדכתיב וידעתם כי אני ה׳ וגו׳ מוכח שפיר דלא מדבר מזמן שנאמר הפסוק אלא מזמן שעתיד להיות: