רא ברכות דף ז': אמרה לאה (ראוי) מה בין בני לבן חמי עכ"ל צ"ל ראו:
ראש ראש השנה דף י"ז תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה פירוש אדם ישר ותמים בדרכיו אם נכשל בחטא ועדיין לא בא חטא על ידו מעודו אותו החטא אין הקב"ה כותבו עליו אלא מעבירו וכך היא מדתו של הקב"ה שלא לחייבו מבתחלה כדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק אלא תלוי הוא ועומד עד שעת מיתתו ואם נמצאו זכיותינו מרובין עונותיו עברו ראשון והלכו להם ויהיה במחיצתן של צדיקים ואם נמצאו עונותיו מרובין מתחשב גם הראשון התלוי ועומד בכלל העונות שעשה אחר כן וקיימא לן דהני כולהו בזמן שמת בלא תשובה אבל אם מת בתשובה הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו עכ"ל. כן פירש רב אלפס והביאו הרא"ש:
שם פירוש אחר והיא המדה היא המדה השביעית בויעבור שנקראו י"ג מדות והוא ורב חסד בית הלל אומרים מטה כלפי חסד ופירש רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון ומתרבה החסד עכ"ל. ברא"ש שם כתב פירוש אחר לגאון וששאלתם וכו' ושם כל הפירוש הזה:
שם באות הנ"ל ראש השנה אסור בתענית מהכא ירושלמי בריש גמרא דפרק סדר תעניות האלו רבי עקיבא מתריעין אבל לא מתענין שכן מצינו בראש השנה מתריעין אבל לא מתענין עכ"ל. עיין בזה בהרא"ש שילהי מסכת ראש השנה וכן כתב הטור אורח חיים סימן תקצ"ז עיין שם:
רב א' מכות דף מ': רבי מאיר אומר הוא מדבר על ידי עצמו שנאמר וזה דבר הרוצח אמרו לו הרבה שליחות עושה כלומר יותר מועיל דבור שני תלמידי חכמים שהן שלוחי בית דין מדברי הרוצח עכ"ל. ודע דבמשנה דף ט': איתא רבי מאיר אומר אף הוא מדבר וכו' וכתבתי שם מלת אף הוא בטעות אלא דלרבי מאיר צריך דוקא לדבר בעצמו כמשמעות בברייתא. ושוב מצאתי בתוס' י"ט שמוחק מלת אף:
שם באות הנ"ל בפסחים דף י"ג: ובסוכה דף מ"ה. אמר רחבא אמר רבי יהודה הר הבית סטיו כפול הי'. פירוש הי' מספקא לי' אי משום רב יהודה אי משום רבי יהודה והי' מדקדק שלא יחליף השמועות והי' שונה רבי ואמר רבינו יחי לעד אינו כן אילו הי' אומר רבי ולא הי' אומר לא רב ולא רבי ואינו מלה כלל ואינו אומר טעם ולא כבוד לו וכך אמר יחי לעד כי רחבא לא ראה את רבי יהודה מעולם ולא ראה אלא רב יהודה וסופר טעה וכתב רבי יהודה וראו הגאונים בזמן הזה שאין באותו הדור רבי ואמר כך אלו דברי חננאל זצ"ל ולפירוש הראשון מצאנו סיוע בפרק מקום שנהגו בפסחים דף נ"ב: אמר רב ספרא נקוט דרב הונא בר איקא בידך דדייק וגמיר שמעתתא מפומי' דרבי' כרחבא דפומבדיתא וכו' עכ"ל. בפסחים דף י"ג: ז"ל תוס' אמר רחבה אמר רבי יהודה לפי שהי' רבו מובהק קרי לי' רבי עכ"ל: ובפסחים דף נ"ב: אמר רב נקוט הא כללא דרב הונא בידך דדייק וגמיר שמעתתא מפומי' ררבי' כרחבה דפומבדיתא דאמר רחבה אמר רבי יהודה הר הבית סטיו כפול הי' סטיו לפנים מסטיו [וזה הסוגיא שהביא רבינו בסמוך ולפירוש הראשון מצאנו וכו' בפסחים וכו'] וז"ל רש"י ד"ה דקים לי' דאיהו דייק שמעתא מפומי' דרבי' כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שניי' ומבחין הימיני הן או לאו: כרחבא דפומבדיתא שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קבלה: רבי יהודה. ספק שמעה מרב יהודה או מרבי יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא עכ"ל. ובברכות דף ל"ג: (רבי זירא הוה רכיב חמרא היה שקיל ר' חייא בר אבין בתרי' אמר לי' ודאי דאמריתו משמי' דר' יוחנן הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות בשבת (פי' רש"י שאין מתפללין אתה חונן) (שאמר הבדלה בהודאה) אומר לי' אין וכו' אמר לי' לאו הלכה איתמר אלא מטין איתמר רב יצחק בר אבדימי אמר משום רבינו הלכה ואמרי לה מטין ר' יוחנן אמר מודים ורבי חייא בר אבא אמר נראין אמר רבי זירא נקוט דר' חייא בר אבא בידך דדייק וגמר שמעתא מפומא דמריא שפיר כרחבא דפומבדיתא דאמר רחבא אמר רבי יהודה הר הבית סטיו כפול הי' סטיו לפנים מסטיו. וז"ל רש"י נקוט דרבי חייא בר אבא בידך. שהוא מקדק בלשון רבו וקובע בו סמנים שלא יתחלף לו מטין במודים או בנראין: כרחבא. שהי' מדקדק בלשון רבו ואומר סטיו כפול הי' ואע"פ שבלשון משנה קורהו אצטבא בפסחים ובסוכה על גב האצטבא הוא דקדק בלשון רבו ולא אמר אצטבא כפולה היתה ויש פותרין הא דרחבא מדאמר רבי יהודה דדייק ספיקי דרבוותי' אי מדרבי יהודה או מדרב יהודה וקשיא לי' בגווה טובה חדא דרחבה לא ראה רבי יהודה מימיו לא רבי יהודה בר' אלעאי ולא רבי יהודה נשיאה ועוד כולהו אמוראי נמי דייקי לומר דבר בשם אומרו ועוד ליכא למימר מהא דדייק לישנא דשמעתא אלא ספיקי דרבוותא עכ"ל.) עיין קונטרס סימן ך"ו:
ראתן גיטין דף ע'. (שייך לעיל אות רבא) נדה דף י"ז. הקיזו שניהם ושימשו הויין להן בנים בעלי ראתן. בבראשית רבה פרשה מ"ח וינגע ה' את פרעה ובויקרא רבה פרשת זאת תהי' אמר רבן שמעון בן גמליאל מצאתי זקן אחד מוכה שחין בציפורי ואמר לי כ"ד מוכי שחין הן ואין לך מכולן רע לתשמיש אלא ראתן בלבד ובו לקה פרעה הרשע עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני כל מין נזילה וגם זוב דם שכבת זרע ושלשול) עכ"ל. עיין כתובות דף ע"ז: (שם איתא בהא לישנא תניא אמר ר' יוסי סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן וכולין תשמיש קשה להן ובעלי ראתן קשה מכולן ממאי הוה דתניא וכו' הקיזו שניהן ושימשו הוין להו בנים בעלי ראתן וכו' ומאי סימני' דלפן עיני ודייבי נחירי' ואתא לי' רירא מפומיה ורמו דידבי עילוי'. פי' רש"י בעלי ראתן. שרץ יש לו במוחו):
רב ד' חולין דף צ': תמיד דף כ"ט פרוכת דתנן בסוף שקלים דף י"ב ומשמנים ושתים רבוא נעשית. פירוש פ"ב כיכרין פירוש אחר ומשמנים ושתי ריבוא כלומר פ"ב בתולות ארגוה עכ"ל. וז"ל רש"י בחולין משמנים ושתים רבוא חוטין לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות שמונים ושתי רבוא שמנה מאות אלף ועשרים אלף דינר וכל מה שנזכר בזה הפרוכת הכל לשון הבאי וכן ביארו בש"ס. וז"ל הרב מברט' פ"ב רבוא כך הי' מנין החוטין שהיא נעשית מהן פירוש אחר מנין דינרי זהב שהיו מוציאין עלי' ויש ספרים שכתו' בהם ובשמנים ושתים ריבות כלומר בפ"ב נערות בתולות היו מתעסקות בעשייתה. ואמנם מדברי רבינו נראה שאינו משנה הגרסא מרבוא אל ריבות אלא הניח הגרסא כמות שהיא בתוספת יו"ד בין רי"ש לבי"ת:
שם גיטין דף ל"ח: (שייך לאות רב א' דבור ג') רב תנא הוא ופליג. פירש רב האיי גאון זצ"ל דלישנא דייקא מפומא דרבוואתא מצאנו רב אבא בג' מקומות חד בפרק שלשה שאכלו בברכות דף מ"ט. רב אבא אמר צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף. ואידך בכתובות דף פ"א. רב אבא אמר שאלתי את סומכוס. ובשבת דף קל"ב רב אבא אמר הטבילה ואח"כ. ילדה ואבא הוא רב כאשר פירוש בערך אביי. פירוש אחר רב תנא הוא ופליג רב הוא מכלל לוי ובר קפרא ורבי שמעון בר רבי ורבן גמליאל בר רבי ועוד הוא מכלל אמוראי כגון שמואל ורב הונא קמא וזולתם ואין ברייתא דוחה דבריו לפי שהוא תנא חולק עם תנא עכ"ל. לפנינו בשבת דף קל"ה. [ולא כמו שמציין בצד הגליון קל"ב] איתא להך עניינא רב חמא אמר ילדה ואח"כ הטבילה וכו' הטבילה ואח"כ ילדה וכו' וכן משמע לעיל בערך אביי שכתב הערוך ויש בתנאים שקורין רב במקומות ידועים כגון רב חמא אמר בשבת עכ"ל. והנה לדעתי באשר לא מצאתי זולת רב חמא הנזכר בשבת דף קל"ה: הנ"ל כיון להך רב חמא וצ"ע:
רבג אהלות פרק (ב) (צ"ל ג משנה ז') ובסוכה דף כ': וכן מרבג של אבנים וכן סוור של קורות שבת דף קכ"ה: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא מדבג של אבנים. ס"א מרבך. פירוש מרבג כמו בנין של אבנים זה על גבי זה כדתניא בריש תורת כהנים לענין זריקה יכול יהא זורק ורובג ופירוש שיתן אחד כמו מרבג של אבנים עכ"ל. לפנינו בשבת איתא נדבך. פי' רש"י אבנים סדורות ומוקצות לבנין. (ובסוכה דף כ': איתא לפנינו מדבך ולדעתי קרוב לשון זה ללשון נדבך כי מ"ם ונו"ן מתחלפים) עיין פירוש רש"י:
רוביא כריתות דף ו'. ובהוריות דף י"ב אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למחזי בריש שתא קרא. רוביא. כרתייסילקא. ותמרי. פירש רש"י (רוביא.) תלתן ולא נהירא לי כי תלתן נקרא בלשון תלמוד שבלוליתא ולפי דעת רש"י יש לגרוס למיחזי בריש שתא ולא למיכל בריש שתא כמו שכתוב במקצת נוסחאות כי התלתן אינו נאכל אלא בשעת הדחק עכ"ל המוסף. בכריתות דף ו'. איתא למיכל אבל בהוריות איתא למחזי ועיין ערך קר ו' כתב רבינו גמרא דכריתות וגרס למחזי וכתבתי שם דבטור אורח חיים סימן תקפ"ג גריס למיכל וכן בשולחן ערוך אורח חיים שם סעיף א' כתב יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן וכו' הרי אף לפירש תלתן גריס למיכל וס"ל דלא כסברת הרב המוסף. דלעיל כתב רבינו סימן ק"ר כס"ת היינו לאפוקי מטור שכתב אתרוגא. ובמ"ש הרב המוסף דיש לגרוס למיחזי ולא למיכל כי התלתן אינו נאכל אלא בשעת הדחק. אמת שכך כתב הרמב"ם בפרק י"א מהלכות תרומות דין ט' ובפרק י"ב דין ז' שהתלתן אינו למאכל אדם ופירש הכסף משנה אלא על ידי הדחק. אבל בפרק ב' דין ח' כתב התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם כשיקשו הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ובמעשר עכ"ל הרי דבתחלתן נאכלין התלתן לדוב בני אדם. וכן מוכח ממה שפירש הרב מברטנורה ריש פרק קמא דמעשרות כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל למעוטי סטים וכו' שאלו אינם אוכל אעפ"י שהן נאכלין ע"י הדחק אינם חייבים במעשרות. ואלו בתלתן תנן שם במשנה ג' התלתן משתצמח חייב במעשר שמע מיניה דנאכל לרוב בני אדם אפילו שלא על ידי הדחק. וכן מוכח מבבא קמא דף פ"א. כאן לאדם כאן לבהמה שאריה משארי לאדם לא שאריה משארי לבהמה ע"ש. הרי שזורעין התלתן למאכל אדם. אמור מעתה אין דבריו מוכרחין למחוק גרסת למיכל. ודע דבב"ק שם בריש הענין פי' רש"י תלתן מין קטניות ושמה פנגרי"א. ובר"ה דף י"ב: פי' רש"י תלתן מין תבלין ושמה פינגר"י. ובמ"ש עוד הרב המוסף על פירוש רש"י רוביא תלתן דלא נהירא כי תלתן נקרא בלשון תלמוד שבלוליתא. אמת שכך נקרא בגיטין דף ס"ט: ופי' רש"י תבלוליתא תלתן פינוגר"י. אבל וכי לא נראה פעמים הרבה דדבר אחד נקרא בשמות הרבה ואדרבה מדפירש רש"י בשניהם פינגור"י חזינן דדבר אחד הוא וכן בעבודה זרה דף ל"ח: פי' רש"י שבלילתא פנגריי"א והוא תלתא. הרי דתלתן ושבלוליתא אחד הוא. וכן במנחות דף מ"ב: מיא דשבלילתא. מים היוצאין מין התלתן שקורין פנגרי"א:
רבב שבת דף כ': (שייך קודם אות רב"ג) של זפת ושל גפת ושל רבב ושל גבינה. שם דף ע"ח: רבב כדי לשום תחת אספוגית קטנה. שם דף קי"ד. כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר ולמשניאי אהבו מות. פירוש רבב שומן וקירא ונפטא וזפת וכיוצא בהן אם נמצא על בגדו של חכם חשוב ממשניאי התורה שאין בני אדם דבקין בו שלא יתלכלך מלבושם בו. ופירוש (רב"ב) (צ"ל רבד) דם יבש כמו ריבדא דכסוליתא וכו' ותלמיד חכם שנמצא דם על בגדי העליון הרי זה מכוער עכ"ל. ובמוסף (א"ב לפי דעת התוספות רבב ורבד מענינן אחד וכו') לשון רש"י שבת דף כ': רבב שומן ושעוה וכל דבר הניתך. ובדף ע"ח: פי' רש"י רבב שומן או שמן. ובדף קי"ד. פי' רש"י רבב שומן וחלב. ובזבחים דף צ"ח: פי' רש"י כל דבר הניתך כגון שומן וחלב ושעוה. עיין קונטרוס סימן נ"ג:
רבע א' סוטה דף ל"א: ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קמעה עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעית אחת על אחת כמה וכמה. פי' הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתיית הלב אין בו אלא משקל כ"ה כספים שהוא רביעית לוג עכ"ל. תוס' כתבו פירוש זה בשם ר"ח בד"ה אדם:
שם באותו אות הנ"ל ר' אמי ור' אסי טעמו עד רביעתא. פירש גאון טעימה זו אין בה בליעה כל עיקר אלא טועם ומשליך ואין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו ודאי לא פורש בכל טעימה כדי רביעית או ביום כולו בכמה פעמים עד כשיעור זה ומן הכלל למדנו דאכילה ושתי' הוא דקביל עלי' והא לא אכיל ושתי אבל הנאה לא קביל עלי' אף על גב דקא מתהני אין בכך כלום הלכך טועם ואין בכך כלום ורבי אמי ורבי אסי דהוו טעמי עד רביעית אם תאמר כך הי' מעשה שכל זמן שהן מבקשין לטעום מכניסין רביעית לתוך פיהן הרי אין צריכין לכל כך כי פחות מכך הרבה מאוד בבואו אל הפה הרי הטעם נודע אלא שמע מינה שאין טועמין ביום התענית כולו מכל המינים בכמה טעימות אלא עד רביעית אבל יותר מכאן לא ואין זה מותר עד שיהא מתכוון מעיקרא לטעום שיהא נזהר מבית בליעתו שלא יכנס בו כלום עכ"ל. כתבו התוס' והרא"ש והטור ומבואר בבית יוסף אורח חיים סימן ר"י ותקס"ז באריכות עיין שם בשם רבינו חננאל:
רבע ג' בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"ג) רשב"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה יש בהן כדי רביעה שניי' עכ"ל. צ"ל בפרק מאימתי מזכירין במסכת תענית דף ו':
רד ב' כלים פרק כ"ט נומי הסגוס והרדיד. פירוש רדידי בלשון ישמעאל רדא והוא צעיף דק שמכסה האשה על ראשה וצעיף תרגום ירושלמי רדידא ותכס בצעיף ותתעלף ויש מדמין לו נשאו את רדידי והצניפות והרדידים תרגום ורדידיא וכבינתיא וזה פירוש תנתן כבינתי לבתי עכ"ל בבבא בתרא דף קנ"ו: והביאו תוס' שם ד"ה כבינתי:
רד ד' שבת דף ג.: הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לו לרדותה קודם שתאפה שיבא לידי איסור סקילה. שהאופה בשבת מאבות מלאכות הוא ולא איפשיטא וקשיא לן מכדי רדיית פת חכמה ואינה מלאכה דגרסינן בפ' כל כתבי בשבת דף קי"ז: תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינן מלאכה וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטו לה להיתירא ואומר רבינו חננאל זכרונו לברכה קבלנו מרבותינו כי בעיא זו להיתר יכפטור ומותר הוא לפיכך לא איפשיטא. וי"א כי רדיית הפת האפוי' היא חכמה ואינה מלאכה אבל רדייתא בעודה עיסה קודם שיקרמו פני' מלאכה היא הלא תראה הפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה אבל העיסה אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך ומתקן הוא ואינו מקלקל ולפיכך לא הזכירו במקום הזה הא דתני דבי שמואל כלל ללמד שאין שאין דומה זה לזה עכ"ל. ועיין תוס' בשבת דף ג': ד"ה התירו לו לא הזכירו מדברי רבינו חננאל כלום. אמנם בתוס' ראש השנה דף כ"ט: ד"ה רדיית הפת. הביאו וע"ש מה שהשיגו עליו. וכדאי לעיין בדברי ההעתקות דברי רבינו הערוך דהכא לעת הכושר:
רד ה' פרה פרק ג' רבי יוסי אומר אל תתנו מקום לאפיקורס לרדות אלא הוא נוטל ומקדש. יומא דף מ': עלה בשמאל מהו שיחזירו לימין אמר אל תתנו מקום לאפיקורוס לרדות. פירוש לרדות אותנו למצוא תשובה להשיב אותנו לומר כיון שתעשו כך וכך יאמרו עזאזל רשות אחרת היא מיהו אחת גדולה לפיכך הוצרך לכבדו בימין שהוא משובחת והן אינן יודעין כי גזרת הקדוש ברוך הוא ואין להרהר אחריו עכ"ל. במוסף (א"ב לרדות פירוש ליסר אותנו וכו' תרגום מוסר מרדותא וכו' פירוש אחר לרדות לשלוט עלינו מלשון מקרא וירדו בדגת הים) עכ"ל: ז"ל רש"י אל תתנו מקום לצדוקים. תלמידים החולקים על התורה לרדות ולמשול בהן לקפח אתכם בדברים שיאמרו לפי רצונם הם עושים:
רד ו' שבת דף קי"ז: תנו רבנן הציל פת נקי' אינו מציל פת הרדאה. פסחים דף ל"ז. תנו רבנן יוצאין בפת נקיי' ובהרדאה. פירוש לחם עב ובלשון לעז הוא ארד"ו עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב הדראה) עכ"ל. ופי' רש"י בשבת הדראה. פת קיבר שניטל הדרי'. ובפסחים דף ל"ו: פי' רש"י הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר וכן כתב הרי"ף בפרק כל שעה תנו רבנן לחם עוני וכו' יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה וכו' פירוש פת סובין ע"כ וכתב הר"ן פת הדראה פירש הרי"ף פת סובין ונקרא פת הדראה שנטלה כל הדרתו [וכן פי' רש"י] ולא נהירא דהא אמרינן לקמן יוצאין בפת נקיי' ובהדראה ובוודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה [ופת סובין אינו חייב בחלה] כדתנן במסכת חלה וכו' לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמרו במסכת פרה והיא התולעת הנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה עכ"ל. והרא"ש כתב בזה הלשון פת הדראה פת סובין וכן פי' רש"י שניטל ממנה הדרה והרמב"ם ז"ל כתב אין יוצאין בפת סובין ולא בפת מורסן אבל לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבו ויוצא בו וכן דעת הרב אלפס שכתב פת סובין כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאלו פת סובין לא מיקרי לחם ופטור מחלה עכ"ל. הנה מדברי שניהם. הר"ן והרא"ש נלמד דדברי רש"י שפירש שניטל הדרה. נשאר בתמי' רבה דהא אין יוצאין בפת סובין מטעם שאין בו דין חלה. וצריך עיון גדול. והרב המגיד בפרק ו' מהלכות מצה כתב אדברי הרמב"ם שאין יוצאין בפת מורסן. זה יצא לרבינו ממה שאמרו במסכת חלה נטל מורסנן וכו' ומוכח משם שאין המורסן והסובין חשובין פת ומה שאמרו בפרק כל שעה דף ל"ו: יכול לא יצא אדם אלא בפת הדראה ת"ל מצות מצות ריבה וכו' הדראה כתב בהלכות פירוש פת סובין ומשמע דיוצא בפת סובין כבר כתב הרא"ה דלאו למימרא פת סובין לחודייהו דההוא לא חשיב פת כלל אלא לומר שלא נטלו סובין עכ"ל. ולדעתי מאן דקמותיב ה"ה הר"ן על הר"יף שפיר קמותיב ולהכי האריך הר"ן והקדים לכתוב ונקרא פת הדראה שנטלה כל הדראתו אשר לכאורה הוא מיותר והוה לי' להקשות על הרי"ף בלאו הך הקדמה ונקרא וכו'. אמנם דלא נימא דהרי"ף מיירי כסברת הרא"ה והרא"ש הנ"ל דהיינו שלא נטלו סובין לכך הקדים הר"ן וכתב ונקרא פת הדרא' שניטל כל הדרה ואי אמרינן כסברת הרא"ה והרא"ש יקשה למה נקרא הדראה ועל כרחיך ממה דנקראת הדראה פירושו שהיא פת סובין בלבד מקשה שפיר על הרי"ף ולפי זה גם על הרמב"ם איננו מספיק מה שתירץ הרא"ה ז"ל ולכך איפשר לומר דגרסת הרמב"ם ז"ל היה כגרסת רבינו הערוך הדראה פירוש לחם עב ותו לא קשה מידי. ועיין קונטרוס סימן ז':
רד ז' שבת דף צ"ט. וכמה רוחב עגלה שתי אמות ומחצה למה לי באמתא ופלגא סגיא כי היכי דלא לירדו קרשים פירוש אם הם שתי אמות ומחצה אפשר שישמט הקרש וירד ולא יכון עכ"ל. ע"ש (ולפנינו איתא כי היכי דלא לדדו הקרשים. וז"ל רש"י שלא הוי הקרשים המוטלין לארכן על דפנותיהן לרחבן מידדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מידדין בהליכתן ויפלו עכ"ל רש"י:)
רד ח' יומא דף כ': ג' קולן הולך מסוף העולם ועד סופו וכו' עד וי"א אף רדיא. פירוש זה דומה לרידיא דתעניו' בסוף גמרא דסדר תעניות דף כ"ה: ושם מפורש דדמי. לעגלא תילתא והיינו קול התור נשמע בארצנו. ופירוש תור היינו עגל שהוא עגלא תילתא בן ג' שנים עכ"ל. ז"ל רש"י דמי לעגלא. ולא גרסינן תלתא. ואולי דרש"י לשיטתיה שפירש עגלא תלתא שהוא שלישי לבטן [ועיין תוס' בכורות דף י"ט. בד"ה דהך שלא וכו'] ולכך מוחק תלתא. אבל רבינו שהוא גורס תילתא ופירוש בן ג' שנים שפיר יש לגרוס דנתן סימן דדמי לעגלא תולתא בגודלו [ועיין תוס' גיטין דף נ"ו ד"ה עגלא תלתא]:
רד ט' בבא בתרא דף י"ב. בבבל מאי אמר רב יוסף כי רדי יומא. ומקשינן עלה שדה שחורש בה יום אחד אין בה כשיעור זריעה ביום אחד משלים זריעתה בחצי היום מה יעשה הפועל בשאר היום ישב בטל או יומא זרעה לא הוו ב' יומי כרבא. ופרקינן אי בעית אימא יומא זרעא והאי דאמרת לא הוו ב' יומי כרבא. כרוב יומא ופלגא והדר תני וכרוב עד דשלים יומא. אי בעית אימא יומא כרבא וכשיבא לזורעה חורש ובחזירתו עוד מושך המחרישה על הקרקע וזורע וזהו פירוש דזרעי לה כי רודי והוא חורש תרגום והוא רדי וכו' עכ"ל. גירסת רבינו הוא כלשון רש"י בפי' הראשון ובפי' השני כתב רש"י כגרסא שהיא לפנינו איבעית אימא יומא דכרבא דכריב ותני ועיין שם דהסכים רש"י לגרסא השנייה. ועיין בתוס' מה שכתבתי בשם ר"ח הגרסא ודע דבגמרא ורש"י איתא בי רדו יומא וגרסת רבינו כי רדי יומא:
רהט ב' תענית דף י"א. חגיגה דף י"ו. אבני ביתו ורהיטי ביתו של אדם הן מעידין בו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וגומר עכ"ל במוסף (א"ב לשון מקרא זה רהטינו ברותים) עכ"ל. וכן פירש רש"י בשיר השירים סימן א':
רהטון ברכות ל"ב: על כל רהטון ורהטון בו ל' לגיון. פירוש ענין שרים עכ"ל. לפנינו איתא שלשים לגיון ועל כל לגיון שלשים רהטון ועל כל רהטון שלשים קרטון ועל כל קרטון שלשים גסטרא. ועיין לעיל בערך גסטרא ובערך קרטון תראה כי נוסחא אחרת היה לרבינו. ודע דרש"י כתב לגיון וגסטרא וקרטון שמות של שררה הם כגון שלטון והגמון ודוכס ופחה עכ"ל. נראה בעליל דבטעות הדפוס חסר רהטון. וצ"ל לגיון ורהטון וקרטון וגסטרא ולזה המשיל רש"י אותן ארבע שררות נגד ד' כגון שלטון והגמון וכו':
רוס בבא מציעא דף ל"ג. א' ומחצה במיל זהו רוס פי' מהו רוס כמטחוי קשת ולמה נקרא מטחוי קשת לשון רוס זה הרוס חשבון הוא מאתים וששים ושש לפי שמאתים וששים ושש הוי מטחוי קשת ותמנהו ותמצא ז' פעמים ר' הרי אלף וארבע מאות וז' פעמים ס' הרי ארבע מאות ועשרים סך אלף ושמנה מאות ועשרים וז' פעמים ו' ארבעים ושתים וחצי רוס קל"ג סך הכל אלף תשע מאות ותשעים וחמש הרי אלפים פחות ה' אמה וזה חסרון הה"א אל יקשה בעיניך לפי שלא היה יכול לעשות רוס. (צ"ל ריס) שהי' עולה החשבון יותר מאלפים ולכן העמידו ברוס עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב ריס) עכ"ל. ז"ל תוס' בד"ה וזהו ריס אית דגרסי רוס דזי"ן ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל וכו' ובלתי ספק שעיקר כוונת התוספות כפירוש רבינו אלא שקצרו הרבה ועיין מהר"ם ומהרש"א:
רז ב' בבא בתרא דף צ': וקרי ליה רוז פפא. פירוש מדות רב פפא שחישב ברזי לבו. פי' אחר למידה היו קורין בלשונו רוז. חרש לאמר תרגומו ברז למימר. ותבא אליו בלט תרגום ועלת רות ברז עכ"ל. ז"ל הרשב"ם רוז פפא לשון מדה הוא באותה המלכות ואית דגרסי רז פפא כלומר עצת רב פפא ולא נהירא דאינו לשון גמרא. ובתוס' יבמות דף ע"ט גרסי דון פפא ועיין מה שאכתוב לקמן בערך רונגר:
רחץ ב' מה הבטחון הזה אשר בטחת (מלכים ב י״ח:י״ט) מה רוחצנא הדין דרחצת עכ"ל המוסף ולשון גמרא סנהדרין דף ז'. גברא דרחצנא עלי'. וכתבתי בתיקוני כלי שרת תרגום בטח דכתיב בראשית ל"ד ודברים י"ב ול"ג. לרוחצן ולא ידעתי מדוע הביא הרב המוסיף מן המאוחר מלכים ב' י"ח:
רחש א' תרומות פרק ח' חולין דף י'. כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. תרגום שרץ ריחשא כגון הנחש והלטאה וכיוצא בהן עכ"ל. הכי מוכרח לפי גמרא דילן דמקשה ישתה הא קחזוי ליה ומשני אלא ישתה ויחזור לחורו [וכ"כ רש"י הרחש נחש רחש תרגום של שרץ] לאפוקי מירושלמי שכתבו תוס' דשפיפון שמו ע"ש:
רחש ב' מנחות דף ס"ג. מרחשת דאתיא (ארחשושי הפה) צ"ל ארחושי הלב. כבר פירשנו בערך חבת עכ"ל במוסף (א"ב לשון מקרא זה רחש לבי דבר טוב) עכ"ל וכן מייתי הש"ס שם מקרא זה:
רטב א' פסחים דף ע"ה: נטף מרוטבו. חולין דף ק"כ. העור והרוטב עיין בערך קף השלישי וכו' ובגמרא העור והרוטב בחולין דף ק"כ. מפרש חלב דקרוש עכ"ל. לעיל בערך חל גרס חלא:
רטן א' שבת דף קמ"ז. הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפן. פי' הרצים יוצאין בסודר שעל כתפיהן מקובץ ולא משולשל בשביל שלא יעכבו לרוץ עכ"ל. ורש"י פירש והרטנים על שם מקום. וז"ל תוס' הרטנים כמו הרהטים (הערוך פי' הרצים) עכ"ל. ודע דז"ל הבר יתא סוחרי כסות היוצאין בטלית מקופלת ומנוחת על כתפיהן בשבת חייביו חטאת ולא סוחרי כסות בלבד אמרו וכו' וחנוני היוצא במעות הצרורין לו בסדינו חייב חטאת ולא חנוני בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכו של חנוני לצאת כך והרטנין יוצאין בסודרין שעל כתפן ולא רטנים בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך וכן הוא באשר"י וכן באלפסי וכן כתב הבית יוסף בסי' ש"א בד"ה יוצא אדם וכו'. ומצאתי בתושבת הרשב"א וז"ל כתב מר וכו' תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת וכו' ודרך מלבוש הוא להם והרי זה כאותן שאמרו הרטנין יוצאין בסודר שעל כתפיהן ולא רטנים בלבד אמרו אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנין לצאת בכך. צא ולמד הסכמת כל הגדולים כגרסא שהיא לפנינו. והנה בגליון הש"ס נדפס בזה הלשון ס"א היוצאת וכן גירסת ר"ח עכ"ל. והנה לפי ס"א חסר ענין שלם במימרא זו חייב חטאת או אסור והדבר צריך תלמוד שלא הערו בזה אחד מכל הפוסקים ואדרבא החליטו שהוא מותר מפני שדרכם בכך ומדברי כלם נלמד שלא היתה הגירסא של ר"ח לפניהם. ודע דבתוספתא סוף פרק ח' דשבת איתא יוצאין:
רטן ב' סוטה דף כ"ב. מסתברא כרב אחא בר יעקב דאמר מי שלא שמש תלמידי חכמים הרי זה מגוש דאמר רטין מגושא ולא ידע מאי אמר. פירש כמא דאמגושא רטין ולא ידיע מאי רטין תני תנא ולא ידע מאי אמר בשביל שלא שמש תלמידי חכמים ולא פירש תלמודו ולא סבר סברא. וחובר חבר תרגום ורטין רטן עכ"ל. וז"ל רש"י רטין. תרגום של חובר חבר (דברים י"ג) רטין רטן: מגוש. מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות:
רטש בבא מציעא דף ל"ח: ערכין דף כ"ה: נקראת שדה רטושין עכ"ל. במוסף א"ב תרגום ויטש דוד ורטיש דוד) עכ"ל. בבבא מציעא דף ל"ט. מייתי הש"ס קרא אם על בנים רוטשה:
רד א' בבא קמא דף פ"א. כדקיימא ביני עשבים מירככא לשון ריכוך. לישנא אחרינא מירבבא שוטחת עצמה על גבי עשבים וגדילה באורך עכ"ל לפנינו איתא מירכבא ופי' רש"י מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם:
רכב א' פסחים דף ג': בזכר קראו מרכב ובאשה קראו מושב. פירוש מרכב פיסוק רגלים ודרך גנאי באשה להזכירו אבל ברכיבת גמל וכיוצא בו שהוא משום פחד שמתייראת שלא תפול א"א שלא להזכיר רוכבת. רכבת כתיב ואם תאמר לכתוב ישבת חסר ו' לא אשכחן ישבת חסר ו' אלא למדרש או לרמז שכל יושבת מלא יושבת בארץ עוץ יושבת תחת תומי לפיכך רכבת בלשון קצרה עכ"ל. אהא דאמר הש"ס שם לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו מקשה ובאורייתא מי לא כתיב טמא ומשני אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיי' כל היכא דנפישין מילי' משתעי בלשון קצרה כדרב הונא אמר רב דאמר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ומקשה וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד והא רוכבת ויושבת דכי הדדי נינהו וקאמר רכבת כתיב ועל זה מקשה רבינו וא"ת לכתוב ישבת חסר וי"ו ויהא כי הדדי [וכן מקשו רש"י ותוס'] ועל זה מתרץ רבינו שכל יושבת מלא בוי"ו לבר היכא דאיכא למדרש כתיב חסר וכן כתבו תוס' בתירוץ קושיא זו והביאו לראי' מבראשית רבה דדריש ולוט ישב בשער סדום חסר כתיב אותו היום מנוהו שופט עליהם. [ולא ידעתי למה לא הביא ומהמוקדם תחלת פרשת וירא והוא ישב פתח האהל חסר כתב ביקש לעמוד וכו' והוא בבראשית רבה הביאו רש"י בפירוש החומש] והוי יודע בויקרא ט"ו פסוק כ"ג בזבה כתיב אשר ישֶבֶת עליו ונמסר עליו ט' חסרים. מעתה לפירוש רבינו ותוס' בכל התשעה דכתיבי חסר לדרשה בא. ורש"י כתב בזה הלשון רכבת כתיב ואע"ג דמצו למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסרים שבתורה לדרוש הן באים וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפילו הוא מגונה שהרי כאן תפס לשון מגונה וקצרו עכ"ל והנה לידע לתפוס לשון קצרה ואפילו מגונה זה כבר ידעינן מדכתיב באורייתא טמא ובכן דברי רש"י צריכין ביאור וכן הקשה הרש"ל ועל תירוצו כבר השיגו המהרש"א ומה שתירץ המהרש"א ע"ש גם זה הי' נראה בעיני רבינו דחוק ולכך פירש בביאור מה שנראה לו בדרך רחבה וכמ"ש ג"כ תוס':
רכן תרומות פרק י"א משנה ח' הרכינה ומיצה הרי זו תרומה. נטוי על ראשיהם תרגום מרכין על רישיהון עכ"ל. חידוש קצת שלא הביא תרגום פי' חיי שרה הטי נא כדך ארכיני כען קולתיך:
רכס א' בבא מציעא דף פ"ט: תנו רבנן פירות המרכסות בתבואה לקלפה שאינה נידושת כשאר תבואה עכ"ל וז"ל המרכסות בתבואה. ששורין שעורים במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
רם א' שבת דף ק"י: רמות רוחא הוא דנקיטא לי'. פירוש משום הכי מותר ליטול כרבלתו שממנו אינו מסתרס אלא משום הכי אינו נזקק שוב לזווג שרמות רוחא נטלה ממנו אבל לעולם אם הי' אפילו ממילא הוה אסיר והא דקאמר דמיעקר שמותר הוא שכבר סרים הוא עכ"ל. הרוצה לעמוד על עיקרן דברי רבינו יעיין שם בסוגיא ואז יבין:
שם נדרים דף י"ח: האומר תרומה ביהודה אסור ובגליל מותר. פירוש ביהודה היינו ירושלם דהויא בחלקו של יהודה אסור דאיכא למימר כתרומת הלשכה נדר דלישכא הויא בארץ יהודה דהויא כדבר הנדיר ובגליל מותר דאם אמר (כתרומת הלשכה) הואיל ואין בגליל לשכה אלא תרומת הגורן היינו דבר אסור שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלישכה לפי שאינה ביניהן עכ"ל. ובגליל מותר כו' כתרומת הלשכה. צ"ל כתרומה סתם (דאם אמר בפירוש תרומת הלישכה אף בגלול אסור דהרי מכירה והרי נדר לשמה אלא וודאי צ"ל סתם תרומה וע"כ בגליל מותר דסתמא לאו לשמה נדר דאינם רגילין בה):
רנגר יבמות דף ע"ט. ודלמא רונגר בעלמא. בב"ב דף קכ"ב. אמר לי' רב פפא לאביי אימא רונגר בעלמא. פירוש לשון פרסי רון יום גר שכיר כלומר שמא שכיר יום הוא עכ"ל. וז"ל הרשב"ם בבבא בתרא דף קכ"ב. רונגר. שכירים בעלמא לעבוד לו כתלמידים לרב ורבינו חננאל פירש רון גר רון בלשון פרסי יום וגר שכיר כלומר שכיר יום. ודע דביבמות דף ע"ט. איתא לפנינו ודלמא דוגזר בעלמא פי' רש"י דוגזר. שכירים. וז"ל תוס' דונגר גרסינן מדת שכירות דדון לשון מדה כדאמר בבבא בתרא דף צ'. וקרי לי' דון פפא [ועיין ערך רז ב' מה שכתבתי שם] וחדוש גדול שלא כתבו תוס' גירסת ר"ח כי בלתי ספק לגרסת ר"ח שגורס בבבא בתרא דון גר כמו שכתב הרשב"ם משמו וודאי גם ביבמות עיקר הגירסא רונגר:
רס ב' גיטין דף ס"ט. למורסא אנפקא דחמרא באהלה תולענא עכ"ל. לפנינו איתא תולאנא. אבל לפי' רש"י ע"ש מה טוב גירסת רבינו בעי"ן:
רסק שבת דף נ"א: אין מרסקין את השלג עכ"ל. לפנינו איתא ואין מרזקין לא את השלג וכו' וז"ל רש"י ואין מרזקין כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות עכ"ל. וכתבתי שם על הגליון דבתוספתא דשבת פרק ד' [וכל הברייתא כולה שהביא הש"ס טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת וכו' עד סופו הוא מתוספתא הנזכר] איתא מרסקין וגם תוס' ציינו בדיבור ואין מרסקין וכו' אשר על כן הואיל ובלתי ספק מאור עינינו רש"י ז"ל עיניו ראו גוף התוספתא. לולא דמסתפינא הוה אמינא דכל דבור הזה ואין מרזקין כמו וכו' גליון הוא ועיקר הגרסא לפנינו כמו שהיא בתוספתא ובערוך בסמ"ך וכדאי הוא אפילו שלא בשעת הדוחק עליו לסמוך:
שם מכות דף ט"ז: ריסק ט' נמלים והביא אחד והשלימו לכזית לוקה. פירוש ענין כתישה וכתיתה עכ"ל. לפנינו איתא אחד חי ועיין שם בתוס' שפירשו שלם:
רעץ סנהדרין דף כ"ב. אלא שנהפך להם לרעץ כיון שחטאו. פירוש צער להיפוך ספר אחר לדעץ תרגום ויצג ודעץ. כלומר בקושי כמו דבר נעוץ ודעוץ עכ"ל. ורש"י פירש לשון תרעץ אויב ששכחהו:
רפידים בכורות דף ה': (וסנהדרין דף ק"ו: מה לשון רפידים רבי אליעזר ב"ן יע"קב אומר רפידים שמה רבי יהושע אומר על שרפו ידיהם מדברי תורה וכן הוא אומר לא הפנו אבות על בנים מרפיון ידים עכ"ל לפנינו לא נזכר בן יעקב:
רפט שבת דף קנ"ב. שבתותיהם של (צדיקים) מתרפטות עכ"ל. צריך להיות של זקנים:
רפס ד' בבא בתרא דף קע"ג: לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת ידיך עכ"ל. וכן איתא גם בבבא מציעא דף קט"ו:
רפק תענית דף כ"ג. אשכחי' דקא דחיק רפקא עכ"ל. לפנינו איתא דהוה קא רפיק. ודע דבב"מ דף ק"ג. איתא למידפק וכו' וכן איתא ברש"י ותוס' אמנם טעות נפל בכל הדפוסין וצ"ל רפיק למירפק בי' ברי"ש. וכן איתא לפנינו בבבא בתרא דף נ"ה. רפיק ברי"ש וכן ברשב"ם שם:
רץ א' בבא בתרא דף מ"ח: תליהו וזבין זביני' זבינא עד דלא ארצי זוזי עכ"ל. הורה רבינו בזה דלא גרסינן ארצי לי' עיין תוס' דלא גרסינן לי' בד"ה ואפילו בשדה:
רצם ביצה דף כ"ח: שפוד שנרצם אסור לתקנו ביום טוב. נדה דף כ"ה: תנו רבנן סנדל דומה לדג של ים ולד הוא מתחלתו אלא שנרצם. פירוש סנדל ולד שנתמעך ואין ניכר אם זכר אם נקבה שכשעיברתו אמו עיברה שוב ולד אחר ובא שני וקלקל צורת הראשון ולהכי קרוי סנדל סנאוי ודל מפני שנתקלקל ואף על גב דאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת קודם שתלד הני מילי למיהוי תרווייהו בלי קיימא אבל חוזרת ומתעברת ונתקלקל שני מן הראשון (לדעתי צ"ל נתקלקל ראשון מן השני) וכן המפלת שיליא אף על גב דאין בה שפיר חשב לזכר ולנקבה דחיישינן שמא הי' עמו. לדג (על) צ"ל של ים פהוא רחב ודק וחד כלפי ראשו. שנרצם שנתקלקל כגון שפוד שנרצם עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב שנרצף) עכ"ל. עיין קונטרוס סי'...:
רצן בבא בתרא דף צ"א: רב נחמן אמר בלא רצינתא. פירוש שלא יאכלוה תולעים עכ"ל עיין לעיל ערך דר גרס בלא רציתא ופירש תבואה שנרקבה מלחלוחית הארץ. וצע"ג:
רצף שקלים דף י"ט: מעשה בכהן אחד שהי' מתעסק וראה את הרצפה משונה מחברתה עכ"ל וכן איתא גם ביומא דף נ"ד:
שם באות הנ"ל שבת דף ט"ז: איכא ביניהו דרצפינהו מרצ"ף. פירוש כגון שפוד שנרצף ששוקע כותלי הכלי בתוכו ונעשה כאלו נשברו כותליו לאביי דחייש שמא (יקבנו) צ"ל שמא לא יקבנו בכדי טהרתו אף על גב דרצפי' חייש ועדיין טומאתו ישנה עליו לרבא פרחה טומאתו ממנו דהא רצוף הוא ולאו כלי הוא. פירוש אחר דרצפינהו מרציף ששיברן מהכל למאן דאמר (שלא יקבנו) צ"ל שמא לא יקבנו בכדי טהרתו ליכא למאן דאמר שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה איכא. דרצפינהו כמו מאכולת רצופה עכ"ל. גם רש"י כתב שני הפירושים האלו וכתב על הפירוש שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו ליכא דזה נראה בעינים:
שם זבחים דף צ"ה. כלי נחושת פוחתו והא כלי אמר רחמנא ולאו (כלי) צ"ל כלי הוא דרציף לי' מירצוף עכ"ל. ע"ש ברש"י דלפניו לא היתה הגירסא כתובה כלל אלא שחכמתו עמדה לו לאקומי הגירסא בכך. וז"ל רש"י נראה שחסר מן הספרים וכו' ע"ש. וחכם עדיף מנביא שהסכימה דעתו לגירסא אמיתית כפי מה שהעיד רבינו ודע שלפנינו איתא כלי נחשת פוחתו והא לאו כלי הוא וכו' אבל וודאי דשגגת הדפוס הוא וצריך לומר כלי אמר רחמנא והא לאו כלי הוא כי כך איתא בגמרא לעיל בסמוך כלי חרס שיצא וכו' כלי אמר רחמנא ולא כלי הוא וכו' וכן ברש"י ותוספות איתא הכא כגירסת רבינו. והוי יודע דבמה דמשני הש"ס דרציף ליה מירצף [ולפנינו נדפס בטעות דרציף מרצף הוא אבל העיקר כגירסת רבינו וכך איתא ברש"י ותוספות ע"ש:] חלקו התוס' אפירושא דרש"י שפירש דרציף ליה מירצף. אחר שפיחתו מכין עליו בקורנס ומחברו וחוזר שם כלי עליו. והקשו עליו ולכך פירשו דרציף ליה היינו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו ותוכו גבו ובכך מיטהר מטומאת. ע"ש ודברי רבינו בזה סתומים ולא ביאר מה שהוא פירש בסוגיא דזבחים:
רק א' יבמות דף כ"ד: רוק שהוא למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא פירוש שנמצא רוק בכילה איכא למימר ששכבה פרוקדנית בשעת תשמיש רקקה למעלה מן הכילה זה פירוש מגנצ"א ואבא מורי רבינו יחיאל ז"ל פי' רוק שהוא זרוק בכח ועלה למעלה מן הכילה שזה וודאי כח איש הוא ולא כח אשה והיה מספר במשל סוחר א' היתה לו אשה יפה וזינתה עליו ובשעת תשמיש רק אותו האיש למעלה בשמי הקורה העליונה והיתה הקור' מצופה זהב כולה אח"כ בא בעלה לשכב עמה ולשמוח עמה נתן עיניו בקורה וראה רוק למעלה בקורה אמר לאשתו מי רק שם ואמרה אני אמר לה עשה כן לפני ואראה זה הכח שיש לך ולא יכלה והרגיש מה שעשה וכן מיינו בפירוש רבינו ז"ל חננאל כפי' הראשון כך פירש רש"י ז"ל:
רק ב' נדרים דף נ"ח. אם היו עלין שלהן שחורין אסורים הוריקו מותרין פירוש אם היו העלין שחורים שמחמת בריאות שיש להן כח (הן) (צ"ל) אין נוטין לצד שחרית אסורין דגרול מבטל העיקר הוריקו שהן כמושין ומוכספין מותרין דאינן חשובין גדולין עכ"ל. לשון הר"ן לאו שחורים ממש אלא נוטים לשחרות.
רקד ג' שבת דף קכ"ז. הא דמשתלקי ג' ג' בקופה כרקודי דהרפרנאי פירוש כדות שעושין בהרפנא והן קטנות ונוטלות ג' ג' בקופה. בבא מציעא דף פ"ד. איבריה דרב פפא כי רקודי דהרפנאי עכ"ל. (במוסף א"ב בנסחאות כתוב דקורי עיין ערך דקר) עכ"ל. עיין מה שכתבתי שם שדבריו צריך עיון:
רקם א' גיטין דף ב'. רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר. דף נ"ו: כל הכתמים הבאין מרקם טהורין. פירוש קדש ברנע תרגום רקם גיאה עכ"ל. לאפוקי מגרסת ר"ת שכתבו תוספות שגורס רקס בסמ"ך וע"ש:
רקם ב' נדה דף ל"א. רקמתי בתחתיות ארץ רדתי לא נאמר אלא רקמתי. פירוש לא נגמרה הצורה אלא במדור התחתון שהוא תחתיות ארץ עכ"ל. לפנינו איתא דרתי לא נאמר אלא וכו':
רקע ב' בבא בתרא דף כ'. מטלניות הוו למרקע לבושא עכ"ל. לפנינו איתא חזי ליה לקריעה דלבושא. פירוש רש"י לעשות טלאי:
רקע ה' מועד קטן דף כ"ח. מאן חשיב מאן ספין מאן רקוע. כלומר מי יכול להת פשט ולהתגבר באותה שעה עכ"ל. וז"ל רש"י מאן ספין רקיע מתוקן לאיבעא מיני' עכ"ל וז"ל תוס' במועד קטן מאן רקיע מתוקן ותפור. ונעלות בלות ומטולאות תרגום בלן ומרקען למתפרות כסתות תרגום דמחנוטין רקעי חשוך והוא לשון ישמעאל חתיכת בגד תפורה על הקרע בערוך ועוד הביא דאמרינן בפרק לא יחפור חזו למרקע לבושא מיהו יש ספרים כתוב שם לקרעא עכ"ל. הרואה יראה כי נוסחא אחרת נזדמנה להתוס' וזה שהעתיקו התוס' בשם הערוך הוא לפנינו ברקע ב' בענין אחרת. ואהך דמועד קטן פי' רבינו בענין נאה. ורוקע וודאי דהוא לשון התפשטות:
רר חולין דף ע"ז. דילמא התם דקני משכא ריריה. פירוש במקום שנמשך בעצם ריר וממלא מקום השבר שהריר בתוך העצם חשוב כבשר אבל העצם שלא נמשך אליו ריר והיא הלחוחית אין העור חשוב כבשר עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב דקני משכא דידי'. ופירש רש"י שהחזיק העור בשלו) עכ"ל אבל תוספות כתבו בשם ר"ת ור"ח דגרסו רירי' ברי"ש ועיין שם:
רש א' בבא בתרא דף קט"ו. ויאמרו ירושת פליטה לבנימן. פי' התנו על שבט בנימין מל עסק ירושה ואחר כך נתנו להם פליטה וכך התנו שאותן הנשים שיחטפו כל בת שהיא יורשת אביה שלא היה לה אח לא תירש נחלת אביה (אלה) צ"ל אלא תשאר ליורשי (אביה אבי) צ"ל אבי שלא תסוב נח לה משבט אחר לשבט בנימין. עכ"ל פירוש של רבינו דלא כפי' הרשב"ם עיין שם שהאריך:
רש ב' סוטה דף ל"ה. דין ראש קטיעה ימלל. להכי קרו ליה ריש קטיעה לפי שקראו משה יהושע כלומר שמי קטוע לפי שהיו"ד אות קטיעה היא עכ"ל. (ורש"י פירש ראש הקטיעה ידבר מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלקו בארץ ידבר עכ"ל.) עיין קונטרוס סימן...:
שם אות הנ"ל בסופו חולין דף צ"ג: רישא בכבשן חליה אבית השחיטה שריא אצרדין אסור אנחירי' אי דף ביה מידי ופתחיה כדי שיזוב הדם מותר ואי לא אסיר וכן הלכה עכ"ל. לפנינו איתא רישא בכבשא אותביה אבית השחיטה דייב דמא ושרי אצדדין מקפא קפי ואסיר אותביה אנחיריה אי דן ביה מידי שרי ואי לא אסיר. וז"ל רש"י כבשה. הטמנה: ובברכות דף יו"ד ז"ל רש"י כבשי דרחמנא סתרים של הקדוש ברוך הוא כמו רישא בכבשא (חולין דף צ"ד) בהטמנת האפר:
רשבא א' תענית דף יו"ד: מכי מעיילי ציבי טבות רישבא. פירש הגאון כאשר כתוב נשיא בית אב תרגומו רב בית אבא בא זה ראש בית אב עכ"ל. לפי גירסת רבינו לעיל ערך נשב אי אפשר לפרש כפי' רש"י בתענית ולפיכך פירוש הגאון מוכרח ועיין מה שאכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בסמוך באות רשבא ב' בביאור היטב:
רשבא ב' שבת דף ק"ל. חולין דף קט"ז. לוי איקלע לבי יוסף רישבא. פי' רש"י צייד עופות לשון אין פורשין רישבין ליונים ובנוסחאות כתוב פורסין (רשבין ואין כתוב רישבין) עכ"ל המוסף. אהא דכתב רש"י חולין דף קט"ז צייד עופות רישבא לשון אין פורסין רישבין ליונים כתבתי בגליון הש"ס בזה הלשון בבבא קמא דף ע"ט: ובבבא בתרא דף כ"ג. איתא אין פורסין נישבין ליונים וכן ברש"י שם נישובין וכן במשנה שבמשניות ובפירוש המשניות להרמב"ם והרב ותי"ט איתא נישובין. ועיין עוד רש"י בתענית יו"ד בזה הלשון רישבא צייד עופות כמו אין פורשין רישבים ליונים. והוי יודע דרש"י בשבת ק"ל. לא כתב שום ראי' אלא כתב רישבא צייד עופות. ובחולין דף נ"ד. ז"ל רש"י רישבא. צייד. ובשבת דף קמ"ו: לא פירש רש"י כלום. ובשבת דף י"ז: ז"ל רש"י רישבא פורס נישבין לצוד חיה ועוף. נמצא דגירסת רש"י היתה אין פורסין רישבין ליונים. אמנם בכתובות דף ק"ג: ד"ה ומגדלנא נשבים קלע אני מכמורת ודומה לו אין פורסין נישבין ליונים ובכן דברי רש"י צריכין תלמוד. וכתבתי בגליון המשניות ב"ק סוף פ"ז דאין לומר דגרסת רש"י בבבא קמא דף ע"ט: במשנה. היתה רישבין. ובבבא בתרא דף כ"ג: היתה גרסתו נישבין או אפכא דאם כן צריך אני לומר דמה דמייתי בבבא בתרא דף כ"ג. היא ברייתא ולא המשנה בבבא קמא דף ע"ט: והוא תמוה דהיא גופה קשיא למה לא מייתי המשנה וצ"ע:
רשם בבא קמא דף פ"ב. וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה (פי' רש"י דורשי רשומות מקראות) סנהדרין דף צ'. במשנה שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא וכו' גמרא דף ק"ד: דורשי רשומות אמרו כולן באין לעולם הבא שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי לי גלעד זה אחאב שנפל ברמות גלעד מנשה כמשמעו אפרים מעוז ראשי זה ירבעם דקאתי מאפרים יהודה מחוקקי זה אחיתופל דקאתי מיהודה מואב סיר רחצי זה גחזי שלקה על עסקי רחיצה על אדום אשליך נעלי זה דואג האדומי וכו' (פי' רש"י רורשי רשומות. דורשי פסוקים כדכתיב את הרשום בכתב אמת). ברכות דף כ"ד. דורשי רשומות אמרו והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפילין. פירוש פסוקים הרשומים עכ"ל. לפנינו בברכות איתא דורשי חמורות אמרו וכו' ורש"י ציין דורשי רשומות קשרים וסתומים הכלולים בתורה דורשי חמורות גרסינן והיא היא עכ"ל:
שם באות הנ"ל סנהדרין דף נ"ב. מה מיתה האמורה בידי שמים אין בה רושם. פירש שהרי כשמת אדם שלם בגופו הוא ואין בו חבורה עכ"ל. וז"ל רש"י נאמר מיתה בידי שמים וימת גם אותו (בראשית ל"ח) ונאמר מיתה סתם בידי אדם: אין בה רושם. אין בה חבורה וסימן עכ"ל. ובסמ"ג לא תעשה ק"ג נאמרה מיתה בידי שמים ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (במדבר י״ח:ל״ב):
רשון נדה דף כ"ה. ת"ר איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו כרשון ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב וכולי עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב תחלת ברייתו מראשו וכו' עכ"ל) וז"ל תוס' תחלת ברייתו מראשו תימא דבסוטה דף מ"ה: קסבר אבא שאול תחלת ברייתו מטיבורו ומשלח שרשיו אילך ואילך ונראה לר"ת דגרסינן (ברשון) וצ"ל כרשון וכן פירש רבינו חננאל. ובתוספתא פירש כעין חגב דסלעם מתרגמינן רשון וכן משמע דמיירי בשיעור האברים מעתה צא ולמד הן הן פירוש רבינו חננאל כמו דאיתא בערוך לפנינו [ודע דבתוספתא דנדה פרק ד' איתא תחלת ברייתו מראשו וצריך הגה"ה] וכן כתבו תוס' ביומא דף פ"ה. ד"ה אבא שאול וכו' להכי גרס ר"ת תחלת ברייתו כרשון וכו' וכן פירש בערוך עכ"ל. והרב המוסף עשה את עצמו כאלו לא ידע ממה שכתבו התוספות בשם ר"ת בשני מקומות] מיהו בילקוט איוב סי' ז' איתא כרשום ונדפס בצדו על הגליון פירוש חגב:
רשש א' נדה דף ח': ת"ר איזה היא בתולת קרקע כל שמעלה רששין. פירוש כשחורשין אותה מעלה המחרישה חתיכות חתיכות אדמה ואין עפרה תיחוח בידוע שלא נעבדה עכ"ל. לפנינו איתא רשושין פי' רש"י רשושין. אבנים דקות שקורין פרדוי"א לשון אחר רגבי אדמה קשין שאין עפרה מתפזר:
רשות א' אבות פרק א' ואל תתודע לרשות. שם פרק ב' הוו זהירין ברשות. שבת דף י"א. חללה של רשות. פירוש שמעללין עלילות על בני אדם עכ"ל. נראה דזה הפירוש שייך אחר הוו זהירון ברשות. פירוש שמעללין עלילות על בני אדם. אמנם על הא דחללה של רשות אין ענין פירוש זה חל עליו. אלא יתכן פירוש רש"י חללה של רשות. עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד עכ"ל:
שם יומא דף פ"ז: והרשות מקרבת בעליה עכ"ל. צ"ל מקברת:
שם עירובין דף מ"א: תנו רבנן שלשה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואלו הן כותיים ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נפקא מיני' למיבעא רחמי עלייהו מלפני הקב"ה שיצילהו מהן דלא לייתי לעבור על דעתו ועל דעת קונו גוים ורוח רעה מילתא ידיעא היא דמעבירין אותו על דעתו ועל דעת קונו שאונסין אותו על כרחו לעשות מה שאינו רשאי ולעבור על המצות וגם דקדוקי עניות מביאין את האדם לידי גזל וגניבה וכזב כדכתיב פן אורש וגנבתי ותפשתי את שם וכו' והרשות שהן משרתי השלטונים שהן תמיד בפחד ואימה ומתייראין על נפשם וחייהן תלוין לנגדן ואלו ג' יסורין קשין אפשר שיש להן כפרה דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות עד כאן לשונו. במוסף (א"ב פי' ענין ממשלה ושררה לשון ראש) עד כאן לשונו. בגמרא דעירובין דף מ"א: תנו רבנן שלשה דברים וכו' אלו הן כותיים ורוח רעה ודקדוקי עניות למאי נפקא למיבעא רחמא עלייהו. שלשה אין רואין פני גיהנם דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות וכו' למאי נפקא מינה לקבולי מאהבה פי' רש"י והרשות מי שיש לו נושין. וז"ל תוס' והרשות פירש רבינו חננאל עול מלכות כדאיתא במסכת אבות הוו זהירין ברשות ורש"י פירש נושה עכ"ל. הנה הא דרבינו חננאל והערוך מיאנו לפרש והרשות מי שיש לו נושין כדפירש רש"י [ומצינו בברכות דף ו': כאלו נדון באש ובמים שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים ופי' רש"י להיות נושה בנו כדמתרגמינן כנושה כרשיא] משום דהי' קשה להם ממה נפשך אם ידו משגת לצאת ידי חובתו לפרוע לבעלי חובו מצוה וחובה לפרוע ואם אינו בהשג יד היינו בכלל דקדוקי עניות. ועוד אם אין לו אטו ברשיעי עסקינן שיתבעו לו ועוברים על לא תהי' לו כנושה ומאי לקבולי מאהבה דקאמר. ואמנם גם בפי' ר"ח יש לדקדק דהיינו בכלל דאמר לעיל דמעבירין על דעתו וקחשיב כותיים וכן הקשה הרי"ף ותירץ עיין שם. אבל לפי מאי דאסברי' הערוך פירש רבינו חננאל דהיינו רשות שהוא משרת השלטון ומחמת חמת מלך מלאכי מות חייו תלויין לו מנגד אתי שפיר וזה עיקר הכוונה של רבינו חננאל שהביאו תוס' עול מלכות. [וזהו לשון התי"ט הוו זהירין ברשות כתב הר"ב אף על פי' שאתם צריכין להתוודע לרשות כדין לפקח על עסקי רבים דעל כיוצא בזה לא אמר שמעי' לעיל אל תתוודע לרשות כי זה הוא מצוה רבה להתוודע להם לפקח על עסקי ציבור ומרדכי ורבינו הקדש יוכיחו] כתב הרב מברטנורה בפרק א' משנה יו"ד דאבות המלכות קרוי' רשות שהרשות בידה לעשות כרצונה:
רת א' ששה דברים מרפאין את החולה מחוליו ורפואתו רפואה ואלו הן כרוב ותרדין וסיסין יבשים וקבה והרתת (צ"ל והרת) ויותרת הכבד, פירש קבה לא הקיבה שבבהמה גדולה היא אלא שבבהמה קטנה שמעמידין בה את הגבינה היינו חתיכה רכה ולבנה של בשר שיש בכבשים הקטנים שעדיין יונקין החלב הויא על לובן כלפי צואר חתיכה יתרה וזו היא הרת וקורין אותה בלשון לעז אנמ"ילי' יותרת הכבד כמשמעה מרפאין בה שברירין שבעין זה פירוש רב האי גאון ז"ל פירוש אחר בערך הרת מסתפקא לן אי ה"א יסוד אי לא עכ"ל. במוסף כבר הביאו בערך הרת ופירשו רחם) עכ"ל. וכן פי' רש"י והרת וידלייר"א שהשליל בתוכה:
רת ב' חגיגה דף י"א. ומייתי לה בקידושין דף מ'. ושם איתא ראוי וכו') כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאלו לא בא לעולם מה למעלה ומה למטה ומה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראו לו כאלו לא בא לעולם. ספר אחר ראוי לו כי טוב ממנו הנפל שלא בא לעולם עכ"ל. וז"ל רתוי הוא לו טוב ויפה הי' לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם היא אם לא היה בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים ראויין היו לשרף אלא שריתה הכתוב לאהרן עכ"ל:
רת ד' רב חיננא בר נתן הוה אסר ריתא פירשנו בערך תור ספר אחר דיתאה וכבר פירשנו במקומי עכ"ל. לפנינו במגלה דף כ"ז. איתא רב הונא וכן הוא לעיל בערך רתאה:
רת ג' עירובין דף ס"ר: רב ששת מרתת כולי גופה מפלפולו של רב חסדא עכ"ל. לפנינו איתא רב חסדא מרתען שפוותי' ממתנייתא דרב ששת מרתע כולי גופי' מפלפולי' דרב חסדא. והנה רבינו שהוא רב ששת מרתת על כרחך דגם בדרב חסדא גרס מרתת ויש לדקדק מעתה מאי טעמא הניח רבינו המוקדם. ויותר צריך עיין דלקמן בערך רתע הביא רבינו מאמר זה כמו שהוא לפנינו מרתע:
רתך שבת דף נ"ב: וטובלן במקומן אמאי והאיכא חציצה ופריק רבי אמי כשריתכן. פירוש ריתכן באור ובעוד השירים כמו גחלים לוחשות הטביליון והמים באין אליהן מכל צד וליכא חציצה ואמר רב (צ"ל רבא. אמנם לפנינו סתמא דש"ס קאמר הכי ע"ש) האי פריקא דרבי אמי רלא כרב יצחק נפחא היא דאי אליבא דרב יצחק נפחא טבעת של בהמה יורד לקבל טומאה אפילו אם יחשוב עלי' להיות טבעת אדם וטבעת של אדם אינה עולה מידי טומאה להביטל מתורת כלי אלא בשנוי מעשה כדתנן כל הכלים יורדין וכו' ואי כשריתכן הנה עשה בהן מעשה ונסתלקה תורת כלי מעליהן ואין צריכין לא הזאה ולא טבילה כי בעינן מעשה לסלק תורת כלים מעליה לקלקל כגון שבירה וכיוצא בה אבל ריתוך ותיקון שהוא חוזק לכלי מתכות אינו מעשה לטהר ולא לבטל הטומאה מעל הטבעת לעולם (זהו תירוץ בגמרא דרבי אמי מצי סברי כר' יצחק בבאין מנוי אדם וכו' ואפילו הכי מעשה דריתך לא מבטל טומאתו משום דהוי מעשה לתקן ע"ש) פירוש אחר ריתכן באור והשיר קליפתן ונדקדקו וא"כ הטבילין והמים באין אליהן מכל צד וליכא חציצה. ולפי זה הפירוש אפילו לאחר שמצטנן יכול להטבילו עכ"ל. אחר העיון בגמרא תבין דברי ופירוש רבינו:
שם שבת דף ט"ז: מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ונתנתן לצורף וריתכן ועשאן מיד כלים פירוש ריתכן זה התיכן עכ"ל. וז"ל רש"י וריתכן שולד"י בלע"ז שמחבר כסף במקום שבר:
רתע עירובין דף ס"ז. רב חסדא מרתע ממתניתי' דרב ששת ורב ששת מרתע מפלפולי' דרב חסדא עכ"ל. ועיין לעיל ערך רת ג':
נשלם אות רי"ש נתחיל אות שי"ן