וצריך לאגבוהי קלי' כי היכי דשמעי אודני' כו'. וכ"ה בה"ג. מדקרי רבינו להשמעות אזנים אגבוהי קלי' משמע לכאורה דבתפלה אסור להשמיע לאזניו. שהרי בתפלה אי' בדל"א וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. והיינו השמעות אזנים לפי לשון רבינו. אבל הסכמת הפוסקים שראוי להשמיע לאזניו בתפלה ע' בטור וש"ע סי' ק"א שהוכיחו מהירו'. ובל"ז ג"כ קשה היאך אפשר לקרות להשמעות אזנים אגבוה קלא הרי בד' כ"ד ב' אי' המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו ה"ז מנביאי השקר. הרי דתרי מילי נינהו ומגביה הוא יותר ממשמיע ואי נימא דמגביה קולו היינו משמיע לאזניו מהו זה משמיע קולו. אלא ודאי מגביה קולו אינו אלא בקול גדול כפרש"י על ה"ז מנביאי השקר דכתיב ויקראו בקול גדול. אלא כוונת רבינו ובה"ג דהקורא ק"ש ברבים ואוושי קלא דרבים עד שאזניו אינן שומעות מה שמדבר צריך לאגבוהי קלא עד שישמעו אזניו משא"כ בתפלה והיינו דקראי דחנה שהתפללה במשכן ובר"ה שהיו הקהל מרובים והוי אוושי קלא דצבורא ולא נשמע קולה אפילו לעצמה והיינו דתני' בתוספתא שהביאו הטור יכול יהא משמיע לאזניו כבר מפורש ע"י חנה וקולה לא ישמע וה"פ בזמן דאוושי רבים אין להשמיע דיבורו אפי' לאזניו. אבל ודאי כשהוא בעצמו או הכל מתפללים בלחש ודאי בעינן חיתוך דברים כדי שיוכל להשמיע לאזניו כדאי' בירושלמי. ומיושב בזה רומי' דתוספתא הנ"ל על הירוש'. ומיושב ג"כ הא דאי' בסוטה דל"ב מפ"מ תקנו תפלה בלחש [ופרש"י כדאשכחן בחנה כו'] כדי שלא לבייש. וכמו בחטאת בהמה ע"ש. וק' טובא הא אפי' בפ"ע אסור משום שהוא מקטני אמנה. ותו הא אפי' ניחא לי' דליבייש דשרי בקרבן להביא חטאת שעירה ולהגביה קול בתפלה אסור כדי שלא יטעה הצבור וכדאי' בברכות שם. ולמש"כ י"ל כשהוא משמיע לאזניו אסור להשמיע יותר שהוא מקטני אמנה. אבל כשאינו משמיע לאזניו מפני הצבור מותר עפ"י דין להשמיע לאזניו בדבור בינוני באופן שלא יטעה צבור ולמדנו מקראי דחנה שתקנו תפלה בלחש כדי שלא יתביישו כו' שמא ישמע העומד אצלו. ובאמת אי ניחא לי' בכה"ג שרי אם הוא מכוין רק כדי להשמיע לאזניו כדין: