צו את בני ישראל. משום שהוא דבר קשה לשלח חוץ ממחנה ישראל. מש״ה בעי זרוז. וכמש״כ ריש פ׳ צו:
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. במסכת פסחים דס״ז דרשינן כל זב לרבות בע״ק. כל טמא לנפש לרבות מגע שרץ. והא דכתיב כל צרוע. מיישב הגמ׳ איידי דכתיב כל זב וכו׳. ונראה דפרשה זו של שלוח טמאים אף על גב שנאמרה מיד ולדורות. מכ״מ משונה היה המעשה של אותה שעה מהדינים שלדורות. היינו במצורע לא הוזהרו לדורות אלא אותו מצורע שהוא טמא. כדכתיב בפ׳ מצורע וטמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו. הא צרוע טהור אין מושבו חוץ למחנה. והמצורעים של אותו דור היה אפי׳ שנצטרעו לפני מ״ת וא״כ היו טהורים כדתנן במס׳ נגעים רפ״ז אלו נגעים טהורות שהיו קודם מ״ת. ומכ״מ אי׳ בנדרים ד״ז דע״כ הא דכתיב בדתן ואבירם כי מתו כל האנשים וגו׳ לא היו מצורעים וכ׳ הר״ן דאי משמעות מתו שנצטרעו א״כ היאך היו במחנה אח״כ. וכבר תמה ע״ז בעל ש״ש סי׳ פ״ח אות צ״ב שהרי היו טהורים. אבל הישוב הנכון ע״ז דודאי באותו דור נצטוו על שלוח כל צרוע. וכן הא דקיי״ל דזב משתלח חוץ למחנה לויה וטמא מת רק ממחנה שכינה. כ״ז אינו אלא לדורות אבל באותו דור ע״כ אזהרה לישראל שישלחו טמאי מת אינו ממחנה שכינה. שהרי לוים היו שומרים סביב וישראל היו חונים מנגד. אלא היו מוזהרים לשלחם ממחנה ישראל ולא כמו לדורות. תדע שבמלחמת מדין הזהיר משה לשבי מלחמה שיחנו מחוץ למחנה כל הרג נפש וכל נוגע בחלל וע״ע בסמוך מקרא ד׳. ולהלן ל״א י״ט מש״כ עוד בזה. ומעתה משמעות כל צרוע מתיישב שפיר לאותה שעה. אלא בשביל לדורות צ״ל איידי כו׳ וכיב״ז נתבאר בס׳ ויקרא פ׳ שחוטי חוץ יע״ש. וכיב״ז ביאר הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי מקרא ובא אהרן אל א״מ. במה שהעלו חז״ל שאינו כסדר היום ע״ש: