כי תבאו אל ארץ כנען. כבר הרגישו ברבה על מה שייחד הכתוב ארץ כנען ופירשו שהיו סוחרים וכלשון כנעניה נכבדי ארץ. והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא עפ״י הכתוב בפ׳ שלח והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה. אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכנוי. ונראה דמשום דעיקר צרעת באה על לשה״ר דאהני מעשיו להזיק לחבירו כדאי׳ בערכין די״ז דלשה״ר דלא אהני מעשיו המעיל מכפר. וא״כ עיקר לשה״ר זו מצוי ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרוח ובא אחד בגבולו של רעהו ומש״ה מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשה״ר. דאהני להזיק. משא״כ מי שחיה ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשה״ר מצוי ביניהם. ואפילו יהא מכ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת:
ונתתי נגע צרעת וגו׳. כ׳ הרמב״ן לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת ולא בידי הטבע כלל. ולא נתיישב בזה מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים שגם שם אינו אלא פלא. ומש״ה באו חז״ל לדרשה בשורה היא כו׳ כפרש״י והוא בהוריות ד״י. ובזוהר פ׳ תזריע הקשו ע״ז אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות. ומש״ה יישבו שהבונה בית צריך להזהר ביסדו שיהיה ע״ש תורה ובקדושה ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה. ומכש״כ כנענים שמתחלה בנו לשם טומאה. מש״ה היא מתנה שיתקצה הטומאה מהבית. ובאמת לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ונתתי כמבואר בתוכחה פ׳ בחקותי. והדיוק הוא שהוא בהשגחה פרטית כמש״כ הרמב״ן ז״ל. אכן בא ביחוד במקום שהוא בא להורות דסופו לקללה עוד יותר ע״י השגחה זו לרעה. וכן הוא בנגעי בתים כאשר יבואר להלן ל״ט. ומש״ה לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח שהפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה. מה שא״כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך (ולא תקשה מהא דאי׳ בחולין ד״י דילמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא. ולדברינו מאי ראיה הא בנגעי בתים דרך להיות פושה והולך. הא ל״ק דע״כ עיקר הוכחה הוא באם אשתכח לאחר שבוע דנחסר כמש״כ התוס׳ בד״ה ודלמא. וא״כ רואין אנו שאין כאן הכי):