וארא אל וגו׳ באל שדי. כבר נתבאר בס׳ בראשית בכל המקום שנזכר זה השם שבא להראות דתכלית הבריאה והטבע שהיה אך שימלא כבוד ה׳ וכדכתיב כל פעל ה׳ למענהו. כל הנקרא בשמי וגו׳ ובס׳ במדבר בפסוק ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳. מבואר. וע״ז בא שם שדי שאמר לעולמו די. היינו בזה האופן דוקא נשלם תכלית רצונו שימלא כבודו ית׳ ולא כן אם היה פחות מזה. ואע״ג שאין כח אנושי להבין זאת איך דוקא בזה האופן היה נתמלא כבוד ה׳ ולא באופן אחר. אבל כך הוא ידיעותיו של הקב״ה ואין לנו להרהר אח״ז כמו שאין לחקור מה לפניו מה לאחריו של הבריאה. ובשעה שנתגלה ה׳ לאבות הודיע להם כי כל התכלית הוא כבודו ית׳ וזהו שם שדי:
ושמי ה׳ לא נודעתי להם. כי שמי ה׳ שהוא מהוה הכל. שהרי לפי הנראה כל שבא ונעשה על הארץ ואין בו זה התכלית אינו מהשגחתו ית׳. אבל באמת אינו כן אלא אני ה׳. אע״ג שהוא סותר זא״ז לדעת אנוש אם שמי אל שדי אינו הכל בהשגחה ואם הכל בהשגחה ע״כ אינו חושש לכבודו ואין זה שדי. אבל האמת שאני אל שדי. ואני ה׳. אלא שלא נודעתי להאבות איך הוא כן. וזה היה תשובה למשה ולמוד לדורות. דכמו שהאבות ראו כמה עתים שהיה נראה מזה העדר כבוד שמים ולא הרהרו להקשות איך הוא והרי הודעתי להם שאני אל שדי. כך אין למשה ולא לנו לדורות להתקשות בזה. אלא להאמין שכך הוא. ומסתמא סוף הדבר להגיע מזה כבודו ית׳. [אכן לשון ושמי ה׳ משמעו שמות אותיות שמהוה את העולם. ומזה למדנו שלא כן משה. שהוא ידע שמו ית׳ והיינו שאמר משה לה׳ ואתה אמרת ידעתיך בשם. שהיינו ידיעת ה׳. כמש״כ הרמב״ן שם]: