וידבר וגו׳. כאשר השיב הקב״ה למשה על שאלותיו ותרעומותיו לשעה. בא דבור בפ״ע שנצרך גם לשעה גם לדורות לדעת דרכיו ית׳. ומש״ה הפסיק בסדרא בפ״ע. וכיב״ז בס׳ דברים פ׳ עקב ופ׳ נצבים כמבואר שם:
וידבר אלהים. כבר ביארנו בס׳ בראשית בתחלתו ובסופו דזה השם משמעו כ״פ על הנהגת הטבע שברא הוא ית׳ כדכתיב בראשית ברא אלהים. ומובן לפי הענין. וכן כאן משמעות המקרא וידבר אלהים שהוא בורא הטבע:
ויאמר אליו אני ה׳. המהוה הכל בהשגחה פרטית. ולא כבו״ד הבונה בית אין כחו בבית אלא עד שלא נבנה אבל אח״כ אין הבית עומד בכחו אבל התבל שנבראת בשם אלהים היא עומדת ומתקיימת בשם הוי׳ המהוה הכל. ובזה נכלל תשובה על שאלת משה שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו ית׳ אלא בטבע הענין כמש״כ. והשיב דגם הטבע היא בהשגחה. והנה כתיב כאן בשני לשונות וידבר ויאמר. וכבר ביארו חז״ל במכות די״א דבמקום שאינו דיבורי דיני תורה. ההבדל בין דבור ואמירה הוא שדבור משמעו קשות ואמירה רכות. וכאן כתיב שני לשונות הוא כמש״כ ריש ס׳ בראשית מאמרם ז״ל בב״ר מתחלה ברא הקב״ה עולמו בדין ראה שאינו מתקיים שיתף רחמי׳ בדין. וביארנו שם דמתחלה הית׳ הבריאה בדין. אבל הקיום א״א לעמוד אלא בשתוף רחמים. ומש״ה כאן וידבר אלהים. הוא שם הבריאה. והיה ראוי ע״פ הדין להעניש משה על דבריו. אבל ויאמר אליו אני ה׳ המהוה העולם. ובזה הוא בשתוף רחמים: I am Adonoy. This teaches that the entire world is perpetuated by Hashem, utilizing Divine Providence. In contradistinction to a house, for example, that once it has been built the builder ceases work and it stands on its own, the world continues to exist only because Hashem keeps it in existence. With this, Hashem answered Moshe’s question in which he implied that Pharaoh’s decree was merely a result of natural events without Hashem’s Providence; Hashem replied that nature is also a result of Divine Providence.