ויען משה. עניה הוא בקול כמש״כ בס׳ בראשית י״ח כ״ז עפ״י הגמ׳ סוכה דף ל״ב. הנה כשסירב משה בראשונה לאמר מי אנכי. הי׳ זה מדרך המוסר כמו שעשו כן ישעיה וירמיה. וכששאל בשני׳ מה אמר אליהם. שאל כהוגן לצורך הענין. אבל כשבא לסרב עתה הבין שאינו מדרך המוסר לבא בדברים כאלה לפני ה׳. אבל מדת הענוה ושפלות גברה עליו כ״כ עד שראה עצמו מוכרח לצאת מגדר המוסר וד״א. והצר לו מאד והרים קול בכיה לאמר מה יעשה ואין בכחו להקים דבר ה׳. וכיב״ז נתבאר בס׳ בראשית שם:
והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי. כבר ביארנו בס׳ הנ״ל כ״א י״ב כ״ו ה׳ ובכ״מ דמשמעות שמיעה בקול הוא דיוק להתבונן בדבריו. ואמר משה שלא יאמינו בכלל שבא לגאול. ולא ישימו לב להחשיב דבריו כמו שראוי לדקדק במי שבא לדבר בשם ה׳:
כי יאמרו לא נראה אליך ה׳. לא קטרג ח״ו עליהם כי מעטי אמנה הם בגאולה. שהרי אותה המה מבקשים וצעקו אל ה׳. אלא לא יאמינו כי נראה ה׳ אל משה ביחוד. שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות ולא בחסידות. שהרי בקטנותו גדל בפלטון של מלך. ועוסק בחכמות. ומיד שבא לראות בצרת אחיו. אירע סיבה שברח מעיקר קדושת ישראל ומצד דעת בני האדם הי׳ ראוי שיהי׳ נגלה הקב״ה לאהרן שהי׳ נביא עד כה במצרים. כמבואר ביחזקאל כ׳ שהיו נביאים במצרים והובא בפרש״י כאן. ובס׳ שמואל א׳ כתיב הנגלה נגליתי לבית אביך. וזה הי׳ טענת משה שיאמרו לא נראה אליך ה׳. ויבואר עוד לפנינו מה שהי׳ מן הדעת להרהר אחר משה. [ואחר כ״ז נחשב לעון למשה ע״ז. כדאיתא שבת דף צ״ז. באשר יודע ה׳ שמ״מ היו ישראל מאמינים]: