את עדים מהר חורב. כבר ביארנו גם לעיל כ״ט מ״ו וגם בס׳ במדבר בפ׳ ציצית דהנהגה של המון ישראל בהשגחה נסתרת לא בא לישראל אלא משעה שיצאו ממצרים וקבלו את התורה. והנהגה זו תלויה בג׳ עמודים תורה ועבודה וגמ״ח. משא״כ הנהגה אלקית בגלוי היה גם במצרים באנשי מעלה וחסידים שידעו מג׳ עמודים אלו והתהלכו בהם באורח חיים למעלה מדרך אנושי. ומש״ה בעדי השני שכתבנו לא אפשר לומר שקבלוהו מהר חורב. אבל על עדי הראשון שהוא של כל ישראל כתיב את עדים מהר חורב. מה שקבלו שמה. והנה הראו ישראל בזה מסירת נפש שהרי היה להם לומר א״כ שאין השגחתך עלינו איך נלך במדבר הגדול והנורא וטוב לנו לשוב במצרים שהרי עיקר יצ״מ לא היה אלא ע״מ להיות לכם לאלהים. ואחר שזה א״א יהיה מאיזה סיבה שיהיה עכ״פ א״א יצ״מ ועבודת האלהים. אבל בזה מסרו עצמן לרצון ה׳ שיעשה עמהם מה שלבו חפץ. ובזה החל משה אח״כ לפייס את הקב״ה שישיב שכינתו בקרבנו ומכ״מ תהי עצה בטוחה לשמרנו מן הכליון ח״ו כאשר יבואר להלן י״ג וי״ח. ויסורים בלי כליון כמו שאמר ה׳ בראשונה פן אכלך בדרך. נוח לנו לקבל רק שלא יסיר שכינתו מקרבינו: