ויתאבלו. כבר העירו במדרש שה״ש ע״ז שלא מצינו לשון אבילות בכלל ישראל כמו בשעה שרצה הקב״ה לסלק שכינתו מהם. ואע״ג שהקב״ה הסביר שזהו טובתם לפי דרכם. מכ״מ ה״ז דומה לתינוק שרוצה אמו לסור ממנו וצועק התינוק ע״ז. ואע״ג שהיא מוכיחתו ומדריכתו הרבה והוא אינו רוצה לקבל כ״כ וע״כ היא מכהו כ״פ. מכ״מ כשרוצה היא לסור ממנו בוכה בלי הפוגות ונוח לו להתייסר כ״פ ולא שתסיר אמו השגחתה בעינה הטוב ממנו. כך נוח לישראל שיתייסרו כ״פ כאשר כן היה במדבר משתהא השכינה מסתלקת מהם: They mourned. Even though a child does not wish to listen to his mother’s admonishments, the moment she attempts to leave him he begins to cry. He is willing to endure even chastisement if she will only continue to watch out for him. Similarly, although the B’nei Yisrael were punished many times in the desert, they were dismayed when God threatened to take His Shechinah away.
ולא שתו איש עדיו עליו. עדי ישראל הוא רוח הישראלית. והוא בשני אופנים. חדא להמון עם ה׳ שיודעים אשר ה׳ אלהיהם בדרך נסתר. ואם שאין בהם כח להשיג רוה״ק ומעלה עליונה מכ״מ כל איש יודע שה׳ עמו גם בדרך הטבע והיא אמונת ישראל מה׳ אלהינו ועדי הזה מושרש בלב ישראל בכל שעה ובכ״מ וא״צ לזה הכנה כלל. שנית לגדולי ישראל שמכינים עצמם להשיג רוה״ק ומשיגים באמת והוא עדי שאין למעלה הימנו. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממנו. אמנם זה העדי גם לגדולי ישראל אינה עמהם תדיר רק בשעת הכושר להתבודד ולהתקשט בזה העדי. וכאן שהתאבלו ראו גדולי ישראל שאין ראוי להתבודד ולקוות להשיג רוה״ק שהרי אין רוה״ק בא בתוך עצבות ואבילות כלל ע״כ לא שתו איש היינו אנשים המיוחדים: And no man wore his ornaments. All who were worthy of receiving the spirit of prophecy realized that this was not the time to seek it.
עדיו עליו. אלא הלכו קדורנית: