ויחל משה. אינו מובן לפי הנראה אחר שהקב״ה גזר ואמר הניחה לי היינו שלא תתפלל היאך מצא משה היתר להתפלל. אבל יש להתבונן בת״א וצלי משה. ולא תרגם ובעי משה כמו שכתב במקרא הקודם אנח בעותך. או היה לו לתרגם לעיל אנח צלותך. אלא הענין דכבר נתבאר בס׳ בראשית מ׳ כ״ב בפ׳ בחרבי ובקשתי. דתפלה הקבועה בכל יום מיקרי צלותא ותפלה המיוחדת לצורך השעה מיקרי בעותא. וגם נתבאר שם י״ח כ״ב דמעיקר הדין מי שיש לו צורך שעה יתפלל שמ״ע בזמנה ובו יכלול חידוש תפלה לצורך השעה. ובזה לא יהא נצרך עוד להקדים שבח לתפלה כמו שאמרו בע״ז ד״ח ולמדו ממשה רבינו בפ׳ ואתחנן שהקדים אתה החלות וגו׳ משום דבתפלה קבועה כבר יש שלש ראשונות שהן שבח. אבל כ״ז הוא בכל אדם שתפלתו נדרש לעת רצון והיא בעת תפלה קבועה משא״כ משה רבינו דרב גוברי׳ תפלתו לעולם עשתה פרי וגם לא היה לו רגילות לתפלה קבועה שנתייסד הליכות עולם הטבע בפרנסה עי״ז. ומשה לא נצרך לכך וכמש״כ בפ׳ מי מריבה. והוא מחמת שהנהגתו היתה נסיי מש״ה כשהתפלל על עצמו הקדים שבח כדין. וכאן כשאמר לו ה׳ לך רד מגדולתך הזהירו הקדוש ב״ה אנח בעותך היינו תפלה לצורך השעה בפ״ע כדרכו. מה עשה משה ויחל משה. היינו וצלי משה זה תפלה קבועה כדרך ירידה בדרך הטבע ובתוך תפלה קבועה התפלל עוד למה ה׳ וגו׳. ומש״ה לא אמר כאן שבח שהרי הקדים שבח בתפלה קבועה:
למה ה׳ וגו׳. אינו נוסח התפלה דכתיב בפ׳ ואתחנן שהתפלל בארבעים יום. והשנוי בנוסח התפלה הוא ע״י הפרש הגזירות שהיה על ההר קודם שניחם ה׳ על גזירת כליון ר״ל ולא כן בארבעים יום שאח״כ כאשר כבר ניחם ה׳ מכליון חרוץ בפעם אחת. ולפי ענין הגזירות היתה התפלה ויבואר בס׳ דברים דיוק השנוי אשר הוצאת וגו׳ ולא אמר העלית. דזה דברו לפני ה׳ שלא רק משום שהוא מתנהג בדרך נס הגיעו לכך אפי׳ היציאה לבד שהיה ההכרח לכך גם כן גורם לבא לע״ז אפילו היו מתנהגים בדרך הטבע שהרי הוצאת אותם ביד חזקה הוא הדבר שהיה על ישראל במצרים משום שלא רצו לצאת. כמו שביארנו לעיל י״ג ז׳ שלא רצו לצאת ולשאת השגחת ה׳ שבא ע״י עול תורה ומצות. ואע״ג שלא ידעו שיהיו במדבר בדרך נס ורק טענת אשר העלנו מא״מ הוא עילה לצעקתם. ואמר בכח גדול. היינו שידוד הטבע כ״פ והוא טעם שלא יצא לריק פעולתו המיוחדת בשביל כלל ישראל. דאם עלה עה״ד דמשה וזרעו לבד די שיהיו לגוי גדול לא היה צריך לכ״כ פעולות:
וביד חזקה. כמש״כ בע״כ הוצאת אותם א״כ הרי ידעת שעלולים לסרב על עבודתך ולבקש את זרים: