מתחת לזרו. למעלה. ושלא כדרך כל משא הקודש כמש״כ במשא הארון שהיו הבדים למטה משליש כדאיתא בפ׳ המצניע. וכן בשלחן היה על הפיאות המחברות רגלי השלחן שאינו כ״כ למעלה משא״כ מזבח הפנימי היה ההכרח לעשות הבדים למעלה ממש מטעם שיבואר בסמוך:
על שתי צלעותיו. פרש״י זויות. והכונה בחוד שבין מזרח לצפון. וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת. וכן היה בשלחן כמש״כ למעלה. אלא שבשלחן היו ארבע טבעות בארבע׳ צדדי השלחן על ארבע הפיאות שבין רגל לרגל. וא״כ היו שמונה נושאים. ארבעה הולכים לאורך השלחן וארבעה לרחבו. אבל המזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות וארבעה נושאים בשני בדים. וא״כ היה עלול להיות נשמט מצד לצד ומכריע הכובד ולזה היה מועיל מה שהיו הטבעות למעלה מתחת לזרו. א״כ היה כתפי הנושאים שהיו סמוכים זל״ז שהרי לא היה המזבח אלא אמה אחת. היו תומכים את הצדדים שלא ישמט משא״כ אם היו הטבעות למטה והמזבח למעלה מן הכתפות לא היה אפשר לישא בטוב שלא ישמט:
אחר כ״ז נמצא שהיתה הנשיאה של ארבע כלים הארון והשלחן והמזבחות משונים זמ״ז. דהארון היה שתי טבעות לכל צד. וכן היה המזבח החיצון והיה נושאים בנקל וגם היה אפשר להביא את הבדים בטבעות לפני המסע והמשא. משא״כ השלחן היה הבד נכנס בטבעת אחת אלא שהיה נישא לאורך ולרוחב. והמזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות לשני בדים. ומכ״מ נישא יפה מחמת שהיה כל הכובד על הכתפות. ומש״ה לא הובאו הבדים בטבעות עד שהגיעו למשא. וטעם השנוים בזה. נתבאר לעיל במעשה הארון: