כמנחת הבוקר וכנסכה. א״א לפרש כנסך של המנחה דא״כ כנסכו מיבעי שהרי הכתוב הקודם כינה כאן המנחה בלשון זכר. אלא פי׳ כנסכה כמש״כ הראב״ע שב אל הבוקר. קאי על גוף עולת תמיד ועדיין יש להבין שהרי בפ׳ תמידין דפ׳ פינחס כתיב כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה. אבל הענין דכאן הי׳ העולה דבוקר מועיל לשני אופני תורה. חדא תורה שבכתב שאז היה היעוד דוקא ביום. ושנית לפלפולה ש״ת דמצלחת ביום כדאיתא בעירובין דס״ה א׳ מחדדין שמעתך א״ל דיממא נינהו ובלילה היה מסוגל לגירסא קבלות מתורה שבע״פ וכדאיתא שם לא איברי לילה אלא לגירסא והכי איתא ברבה פ׳ תשא דגם בסיני היה משה שומע מהקב״ה ביום ובלילה היה לומד בפ״ע. וידוע דתורה שבכתב נמשל לזכר המשפיע. ושבע״פ לנקבה המקבלת. ושע״כ אמרו בב״ב פרק הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכמו שביארנו בפ׳ וילך בעזרו ית׳. מעתה מבואר דהתמיד היה מועיל מתחלה לתורה שבכתב ולזה נמשל המנחה הבאה מיד אחר התמיד בלשון זכר. ואח״כ היה מועיל לפלפולה ש״ת שנמשל ליין המתמצה מענבים. כך הפלפול מתמצה ממקור דיוק המקרא עפ״י כללי התורה. ובחגיגה דף י״ד איתא לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי זה התלמוד מתחלה גירסא הדומה ללחם. ואח״כ פלפולה ש״ת שנמשל ליין. ע״כ כתיב בבוקר במנחה בלשון זכר והנסך בלשון נקבה. משא״כ בערב שלא היה אלא תורה שבע״פ כתיב הכל בלשון נקבה. מש״ה כתיב כנסכה וכן תעשה לה. שהוא תמיד הערב שמועיל לגירסא ש״ת שבע״פ. ועי׳ מש״כ בפ׳ מוספין דשבת. וכ״ז בתמיד במדבר דקדק המקרא הלשון ללמדנו על המכוין בכל פרט על מה הוא בא. משא״כ בתמידין שבא״י דבסדר פנחס שבאין שני התמידין לתכלית א׳. לשפע פרנסה. קרא הכתוב המנחה בלשון נקבה והתמיד בל״ז כי כך עיקר הלשון כבש הוא זכר ומנחה הוא נקבה: