וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה. בזה שנשתנו שני חלקים אלו מאיל המלואים [וקרי להחזה התנופה. משום שהחזה הונף בפ״ע. משא״כ השוק הונף יחד עם האימורים לא שייך לייחד עליו שם תנופה אלא הורם בפ״ע שהורם משאר בשר והיינו אשר הונף. החזה:
ואשר הורם. הוא השוק (כ״כ הרמב״ן ויקרא י׳ י״ד. וע״ע להלן ל״ה כ״ד ובס׳ ויקרא שם טעמים גם לדורות על שנוי השם בין חזה לשוק] נתקדשו בזה גם לדורות גם מאשר לאהרן ומאשר לבניו. אפילו של שלמי כהנים ג״כ. שלא נימא דוקא שלמי ישראל שנאכלים לבעלים ונתייחדו אלו להיות תרומה לכהן. משא״כ כהנים עצמן שהחו״ש של בעלים ממילא אין בו קדושה שהרי אינו כתרומה שהוא מטבל. מש״ה גם כהנים מוזהרים על הטבל מש״ה גם תבואה שלהם בעי תרומה. משא״כ הני דלא מטבלי ס״ד דא״צ להקדיש כלל. והוי כמו פטר חמור דאפילו לר׳ יהודה דס״ל דאסור בהנאה קודם פדיה מכ״מ של כהנים לא קדשי כלל. מש״ה פירש הכתוב דע״י איל המלואים של אהרן ובניו נתייחד חו״ש כדי לקדש חו״ש דשלמי כהנים ג״כ לענין שאסורין לזרים ולא כמו השלמים כולה דאפילו של כהנים מותרין לישראל: