כמעשה לבנת הספיר. כ׳ הרמב״ן ז״ל הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא. ובעניי איני מבין מה ענין כסא לתחת רגליו. אלא כך הענין. דכבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ד׳ פי׳ הכתוב השמים כסאי והארץ הדם רגלי. דכמו מלך בו״ד יושב על כסאו בהיכלו ומשגיח על המדינה וכל מעיינו בה והיא התכלית כך הקב״ה כ״י בשמים כסאו ודן ומחשב על הארץ איך להנהיגה לפי מעשה בה״א. והארץ היא התכלית של בריאת שו״א. וזהו לשון הדום רגלי מלשון סוף כמו רגל ההר. פי׳ סוף השתלשלות ההשגחה. כי ע״ז התכלית נברא הכל כדי שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כמ״ש כ״פ. והנה בשה״ש בשבח של כנ״י להקב״ה אמר המשורר הק׳ ראשו כתם פז. וכן על סוף הפעולה שהוא מכונים גשם אדנים אמר שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. והכונה שכמו ראש המחשבה נקיה וטהורה ככתם פז כך סוף פעולה דומה לפז בלי עירוב דעת ומעשה אחר ח״ו. אמנם בינתים והשתלשלות המעשים נעלם מכח אנוש להבין טהרתן באשר נסבכו בחשבונות רבים ע״י אמצעים שלוחי ה׳. וע״ז נאמר למשה לא תוכל לראות. ובא זה המשל שבשיר הקדוש בתורה ובמראה יחזקאל ע״ש אבן הספיר באשר הוא אבן מוצק ונקי מכל סיג וחלאה. וראה יחזקאל הכסא שהוא ראש המחשבה כמראה אבן ספיר. והאצילים ראו תחת רגליו היינו סוף מעשה כמעשה לבנת הספיר נקי מכל סיג האמצעים המגיעים לידי סוף מעשה ואין בם כי אם רצון כבוד ה׳ לבדו. וזהו סיפי׳ דקרא. וכעצם השמים לטוהר. כמו השמים מקום מחשבה ודאי נקי מכל השתתפות דעת אחרת ח״ו. כך ראו תחת רגליו שנעשה רצונו ית׳ לבדו ואין לזר אתו: