כאשר צויתך. באשר חג הפסח לא הי׳ בישראל לחג לולי שגזרה תורה שהרי אין בו קציר ואסיף שיהא גורם לשמחה. אבל תשמור את החג כאשר צויתך. וקאי ג״כ על שבעת ימים תאכל מצות שיהיו המצות כאשר צויתך למועד חדש האביב. היינו ביום הראשון דכתיב ושמרתם את המצות. וע״ז מסיים כי בו יצאת ממצרים. ביום הראשון יצאת ממצרים. וכלשון המקרא שם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. ע״ז מזהיר המקרא כאן דכאשר צויתיך על אותו יום כך תשמור שבעת ימים. וע״כ אין הפי׳ שיהא משומר לשום מצת מצוה שהרי שבעת ימים רשות ולא שיהא נצרך לשמירה כדעת הירו׳ ורבא בתלמודין כמש״כ לעיל שם שהרי אין מצוה כלל לאכול מצה. אלא ע״כ נכלל באזהרה ושמרתם את המצות כמש״כ הרמב״ם שמרו אותה מכל צד חמוץ. וזה הפי׳ קאי על כל שבעת ימים ג״כ. וגם שיטת גאונים ראשונים דמצוה לאכול שמורה כל הפסח כמש״כ בארוכה בהע״ש סי׳ ע״ו אלא שא״צ להיות משומר לשם מצוה וגם זאת אם אין לו שמורה רשאי לאכול בצקות של גוי. אבל המצוה הוא בכך. והיינו מזה המקרא. וע״ע להלן ל״ד י״ח דשם מסיים כי בחדש האביב יצאת ממצרים ויבואר שם:
ולא יראו פני ריקם. קאי על מצות החג. שלא יהיה ראיית פנים בעזרה ריקם בלי ברכה אע״ג שאין בו קציר ואסיף שיהא טעון ברכה מכ״מ לא יהיה ראייה ריקם ולא נצרך המקרא להזהיר בפסח על מצות ראייה כמו בסמוך בחג הקציר וחה״א שהרי חג המצות עיקרו בשביל מצות ה׳ ולא לשמחת הגוף. וע׳ מש״כ בפ׳ ראה בפסוק שלש פעמים וגו׳: