על כל דבר פשע. פרש״י עפ״י הגמ׳ שפשע בשבועתו שנגנבה ויעידו עדים כי הוא זה ברשותו ישלם שנים. ופי׳ על כל אבידה לטוען ט״ג באבידה שהוא חייב. ולזה הפי׳ אין מקום במקרא לדין מודה במקצת שידוע בגמ׳ עיקר דין זה מהאי קרא דכי הוא זה. וכבר נתקשה בזה הרמב״ן. וכן העיקר הגדול דש״ח חייב בפשיעה ופטור באבידה לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא על כל דבר פשע כפרש״י ב״ק דק״ז ב׳ בד״ה שבועה של״פ ובב״מ דצ״ה בד״ה אש״ח דכתיב בי׳ פשיעה על כל דבר פשע. והרי לפרש״י במקרא לפנינו אין רמז לזה. ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגנבה. דא״כ אבידה דקריבה לפשיעה יותר מגנבה כדאי׳ בב״מ דצ״ד מנ״ל דש״ח פטור. אלא ודאי הי׳ לחז״ל פי׳ אחר במקרא לפי הפשט. ובאמת לפי פרש״י שלפנינו לא נתיישב לשון דבר פשע. דבר מעילה מיבעי כלשון המקרא בפ׳ שבועת הפקדון וגם לשון אשר יאמר כי הוא זה על אמירת העד אינו במשמעות המקרא שהרי לא מיירי בעדים. ויותר ק׳ סיפי׳ דקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳ דפרש״י דיבא דבר שניהם לענין עדים זוממין. והוא פלא. היכן נזכר כאן דין זוממים והרי ע״ז כתיב פ׳ שלמה. אלא ענין רישא דהאי קרא עד על כל אבידה יש לו שני משמעות לפי הפשט. חדא פרש״י. ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה. על כל דבר פשע. שהמפקיד טוען שמא פשעת. על שור על חמור על שה על שלמה. הזכיר המקרא הרבה פרטים. משום דיש נ״מ ביניהם כאשר יבואר. על כל אבדה. דהנפקד אומר דהפקדון נאבד ממנו ואינו אומר שנגנב. ואבידה בעצמה פטור. אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה ומש״ה נאבדה. ועוד תנאי. אשר יאמר כי הוא זה. שהנפקד מודה במקצת בזה פשעתי ולא בכולה. אז עד האלהים יבא דבר שניהם. המה יעיינו אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה צריך הנפקד לשבע או יביא עדים שלא פשע על כולה. ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי ולא ברי ממש אלא קרוב לזה וכדאי׳ בגיטין דנ״א שני כיסין קשורים מצאת והלה אומר לא מצאתי אלא אחד ה״ז נשבע. ואע״ג שאינו ברי כ״כ שלא נתעכל הקשר וכדאי׳ ביצה ד״י דזמנין דמתעכיל קיטרייהו מכ״מ מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מה״ת במודה במקצת. וכ״ז למדנו מהאי קרא דעל טענת המפקיד שמא פשעת א״צ לשבע מספק. אלא א״כ שהנפקד טוען אבידה שהוא קרוב לפשיעה וגם הוא מודה שפשע במקצת. אז צריך לשבע שלא פשע בכולה וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי. [והא דאי׳ בב״ק דק״ו דכי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ר״ל טעם הדבר דיש נ״מ בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה וכדרבה. אבל ממילא גזה״כ אפי׳ בפקדון כפי׳ הריב״א והרא״ש. אלא שעיקר טעם אותו דין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכ״מ זה הדין אפי׳ בלא טעמא דרבה כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה כמש״כ לעיל בפ׳ יתרו ובפ׳ בא בפ׳ תפלין] וזה הפי׳ הי׳ ידוע לחז״ל בפשיטות. אלא שלא ביארו לנו משום דחכמים תקנו שבועה שלא פשעתי אפי׳ בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי. היינו אפי׳ השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינו ברשותו. אבל כ״ז אינו אלא מדרבנן. ומה״ת הוא כמש״כ. והכי מתפרש זה המקרא. ועוד מקרא להלן י״ב כמו שיבואר. ולפי זה הפי׳ מסיים זה המקרא עד האלהים יבא דבר שניהם. היינו שבועה. אבל לא מתפרש אשר ירשיעון וגו׳ אלא כפרש״י. דמיירי המקרא בטוען ט״ג והוא נמצא שקרן. ע״ז הפי׳ מסיים המקרא אשר ירשיעון אלהים וגו׳. ולזה הפי׳ לא קאי על אשר יאמר כי הוא זה כלל :