ונקרב בעל הבית. שהפקיד בידו משום שיש לו בית מש״ה נקרא הנפקד בעל הבית:
אל האלהים. פי׳ הגמ׳ ידוע שהקרבה זו לשבועה. ולמדו זה מג״ש דנאמרה שליחות יד למטה ונאמרה שליחות יד למעלה. מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה. ופרש״י כאן ונקרב אל הדיינין לדון עם זה ולשבע לו שלא שלח ידו בשלו עכ״ל. ולא פי׳ רבינו משמעות שלא שלח ידו בשלו כמו שפי׳ להלן בש״ש שבועת ה׳ תהיה. ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו שאם שלח בה יד ואח״כ נאנסה חייב באונסין. וכאן לא פי׳ כ״ז. מבואר דרש״י מפרש לפי הפשט כאן שישבע אם לא שלח ידו וגו׳ פי׳ שאינו ברשותו עתה והטמינה באיזה מקום. והא דאי׳ בב״מ דמ״א דדין שליחות יד כתיב גם בש״ח גם בש״ש אינו אלא דרך דרש. מדכתיב בלשון א׳ וע״ז הדרש אסמכי עוד מקרא הסמוך על כל דבר פשע לענין שליחות יד כדתנן ספ״ג דב״מ מחלוקת ב״ש וב״ה. אבל משמעות המקרא כך הוא. ולמדנו מזה הפשט דעת רש״י דאם יש עדים שנגנבה ואינה ברשותו אין עליו שבועה שלא פשעתי. ובזה מיושב אמאי לא כתיב בפ׳ ראשונה דש״ח שבועת ה׳ תהיה בין שניהם. ובשני׳ יכתוב סתם ונלמוד בג״ש. אלא משום דיש כאן עוד משמעות. ונקרב בעה״ב להביא עדים על אמיתת טענתו שאין הפקדון בידו ופטור. אבל בש״ש אפי׳ מביא עדים על עיקר טענתו שמתה וכדומה צריך שבועה שלא הוי מיעוט שמירה כעין גו״א. משא״כ ש״ח א״צ לשבע מה״ת אלא על עיקר הטענה שאינה ברשותו וא״צ לשבע שלא פשע בשמירתה אלא בתורת גלגול שבועה שהוא מה״ת אבל אם מביא עדים שנגנבה וא״צ לשבע שאינה ברשותו שוב א״צ לשבע שלא פשע :