1
אם בעליו עמו. ואין דרך לבקש גמ״ח מחבירו שישאיל עצמו במלאכת חבירו. אם לא שההנהו הרבה מקודם. וא״כ השאלת הבהמה ג״כ לא מיקרי כל הנאה שלו. מש״ה לא ישלם. שאינו שואל:
2
אם שכיר הוא. לפי הפשט קאי על בעליו עמו. שאם בעליו עמו בשכירות. וא״כ הי׳ אפשר לומר דהשור בא בגמ״ח. שהרי הבעלים עושה בשכירות לעצמו מכ״מ בא בשכרו. הרי גם הבהמה נגררת אחריו בשכר עצמו ושוב לא מיקרי כל הנאה שלו ופטור מדין שואל. זהו עיקר טעמו של הדין. ומכ״מ אפי׳ באופן דלא שייך הטעם. ואפי׳ ש״ח וש״ש בבעלים פטור והוי ככל חוקי התורה שהטעם אינו אלא בעיקר הפ׳ והפרטים חוקה. וחז״ל קבלו במש״כ אם שכיר הוא וגו׳ כונה שני׳ דקאי על הבהמה. ופליגי תנאי בפירוש בא בשכרו. והדרשה תדרש: