אם עבד יגח. לפי הפשט קאי האי נגיחה על ראש הפ׳ יגח ומת. ומכש״כ לפי מאמר ר״ל ב״ק דמ״ג א׳ כסף שלשים וגו׳ והשור יסקל כ״ז שהשור בסקילה הבעלים משלמים שלשים שקלים אין השור בסקילה אין בעלים כו׳ ומיתת השור כמיתת הבעלים שאינו אלא לאחר מיתה של הניזק. אבל בגיטין דמ״ג א׳ מבואר דקנס שלשים שקלים משתלם כשעשאו טריפה. ופרש״י דקנס לא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה איכא לאוקמי כשעשאו טריפה. ובאמת ע״כ צ״ל כן דאי נימא דכ״ז שלא נהרג ממש אינו אלא חבלה בעלמא ומשלם בשוויו נזק שלם. כדתנן בערכין פ״ג בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים כו׳ נותן שלשים סלע כו׳ ואם חבל בזה ובזה נותן נזק שלם. א״כ קשה איך משכחת להקל הלא א״א להמית אם לא יהיה שעשאו גוסס תחלה. ותיכף נתחייב נזק שלם. והאיך אפשר להיות להקל אלא ודאי בכלל נגיחה זו משמעו באופן שימות מכח אותה נגיחה אפילו עוד לא מת. מש״ה כשעשאו טריפה שחובשין את השור וכשימות העבד הורגין את השור. מש״ה תיכף נתחייב קנס ל׳ שקלים. וה״פ כשעשאו גוסס וכשמת אח״כ גלי מילתא דמתחלה נתחייב קנס ולא הוי כחבלה:
השור. מיותר שהרי מיידי בשור. אלא בא הכתוב להעיר בטעם המשפט שהחמירה תורה בעבד יותר מבבן חורין לשלם יותר מדמי שויו. אבל בזה דדייק המקרא השור עמדנו על הטעם דעבדים ושפחות רגילים הרבה עם שוורים יותר משארי ב״א בכל עבודה בשדה דרב תבואות בכח שור מש״ה אפי׳ שור מועד לבני חורין לא היה ראוי ליגח עבד או אמה אפי׳ של אחרים שמכ״מ יודעים ורגילים בהליכותיהם זע״ז ומכ״מ נגחו וזה אות שהשור הוא משתגע ביותר ומכ״מ לא שמרו בעליו או שראוי היה לשחטו ולא לגדל מזיק כזה. מש״ה קנסו התורה. וה״ה בכל בע״ח אפי׳ אין שם זה הטעם. דסוף סוף משפטי התורה חקים המה: