וכי יכה איש את עין עבדו וגו׳ לחפשי ישלחנו. החמיר הכתוב במכה עין עבדו יותר ממכה עין אדם מישראל. שהרי שם אינו משלם אלא דמי עין של עבד וכאן מפסיד כל העבד ואפי׳ שוה מאה מנה. וטעם הדבר ביאר הכתוב בהלך לשון הפ׳ דשם החל וכי ינצו אנשים. א״כ היה מחמת מצות ודרך האדם להיות חם לבבו בשעה שמכים אותו. משא״כ אדון ועבדו אין בא בזה האופן שנצו זה עם זה אלא בשביל שלא עשה העבד כרצון האדון הכה את עינו בכעס מש״ה עונשו גדול:
תחת עינו. לפי הפשט הוא מיותר. ללמדנו דלא נימא דלא קנסה תורה אלא בזה האופן שהכהו מחמת כעס אבל אם לא היה בזה האופן אינו כן. ע״כ פירש הכתוב תחת עינו. יהיה באיזה אופן שיהא הרי יצא לחירות דאחר שקנסה תורה באופן המצוי שיכה מחמת כעס ועברה שוב נעשה חק דאפי׳ באופן שאינו ראוי לזה הקנס אין חילוק. וזהו כלל בתורה דטעמי תורה אינו אלא בדרך כלל אבל בפרטים ה״ז חוק. כמש״כ לעיל י״ח ט״ז. ובעשרת הדברות בפ׳ כבד: