וכי ינצו אנשים. לעיל י״ח כתיב כי יריבון. משום דמיירי בריב דברים כמש״כ וכאן מיירי בריב ובמצות של הכאה וכלשון המקרא דברים כ״ה י״א כי ינצו אנשים וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו. הרי דסתם מצות בהכאה הוא:
כאשר ישית עליו. היה במשמע שהוא יאמר כמה לשלם. ע״כ פי׳ הכתוב ונתן בפלילים שהדיינים ישומו. וא״כ משמעות כאשר ישית עליו בעל האשה. רק אם הוא ירצה בכך ולא כשאר נזק האשה דתלוי בדעתה. וכתיב בעל האשה. והרי באמת אפי׳ אינו בעל כך הדין ומהראוי לכתוב אבי הולדות ואולי משום דלא נקרא האדם אב לבניו עד שיולדו כפרש״י מגילה די״ג א׳. אבל עדיין אינו מיושב הא דכתיב בלשון בעל האשה דמשמע בעל ממש. ובאמת אינו כן ואפי׳ בא בזנות המעות שלו כדאי׳ ב״ק דמ״ג [ועי״ש בתוס׳ ד״ה אפי׳ בא עליה בזנות בירו׳ בעי ר״ע בא על אמו כו׳ ת״ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו כו׳] אלא נראה דמזה הוציא רב אדא ב״א בב״ק דמ״ב כי נתכונו זל״ז ולא לאשה אע״ג שיש אסון באשה יענשו. כי נתכונו לאשה עצמה והיה אסון לא יענשו. והדבר פלא מנליה הא לראב״א. ורש״י כ׳ דאתי כר״ש דס״ל נתכוין להרוג את זה והרג א״ז פטור. וכבר דחו בתוס׳ וכן הרמב״ם אע״ג שלא פסק כר״ש מ״מ פסק כראב״א. אלא מדיוקא דהאי קרא דלהכי כתיב בעל האשה ללמד דמיירי באשת אחד משני האשים הנצים. האשה התערבה במצות שביניהם. ועפ״ז הגיע לה הנגיפה בכוון. והמשך הכתובים ונגפו אשה הרה של אחד מהם. אז אם לא יהיה אסון ענוש יענש בממון דמי הולדות. כאשר ישית עליו בעל האשה שנכנסה מחמת זה בין המצות. דאם היתה אשה זרה למאי נכנסה במצות עד שיתכונו לה. וזה פשיטא דאם באמת לא נכנסה ביניהם ורק שלא במתכוין הגיע לה ג״כ חייבים דמי הולדות. דמה״ת יהא נפטר המזיק אם עשה שלא במתכוין הרי אדם מועד לעולם אלא ודאי להכי דייק הכתוב בעל האשה ללמדנו שאם לא נתכוין לאשה אפי׳ יש אסון חייב דמי ולדות: