וירא אלהים את בני ישראל. ראה גם מה שלא שמע. היינו פרישות ד״א. שלא מצאו לבבם לצעוק ע״ז לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה. היינו שהסביר המגיד. וירא את ענינו זו פרישות ד״א. כמש״כ וירא אלהים וגו׳. ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן הילוד וגו׳ וגם זה לא צעקו כלל. שהרי היה מעשה לפני שמונים שנה וכבר בטל גזרה זו. ולמאי יצעקו ע״ז. אבל הקב״ה ראה אז. וע״ז כתיב כאן. וידע אלהים. פקד עתה דבר הבנים. וכתיב שם עוד ואת לחצנו זו הדחק כמש״כ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. והענין שידוע דדירה מורווחת מרחיב דעתו של אדם וכן להיפך דירה דחוקה והרבה ב״א ביחד משפיל דעתו של אדם. והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל. והיה לוחץ אותם במקום אחד. וגם על זה לא היו צועקין כלל כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה. אבל הקב״ה ראה וידע מזה וגם ע״ז כתיב וידע אלהים. ידע כח בני ישראל שהם בעלי דעת ועם חכם ונבון. אלא פרעה לוחץ אותם והדוחק ועניות מנוול דעתן. נמצא ביאר הכתוב כמה סיבות שהעיר רחמי הקב״ה לגאולה. ראשית תפלה אע״ג שלא היתה כסדר נכון. אבל רחמנא ליבא בעי. שנית נאקה שלא בתפלה רק מתוך צרה והרי המה בני אברהם יצחק ויעקב. שלישית ראה דברי סתרים. רביעית פקד עון טביעת הבנים. חמישית פקד השפלת דעת ישראל. וזה היה העדר לכבודו ית׳ אשר עמו שנקראים על שמו. יהיו נמוכי הדעת כ״כ. ופרעה גרם כ״ז: