וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע״ז מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע״ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה כן ח״ו:
ויזעקו. נתקבצו כולם למקום אחד והסכימו לעמוד לתפלה ולצעקה:
ותעל שועתם וגו׳. אם היה כתוב ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים היה במשמעו שצעקו בשעת העבודה כמו המוכה בלי חמלה וצועק. ובאמת לא היה כן באותו יום. שהיה יום מנוחה אלא שהתפללו על עבודתם שבכל הימים. והא שכתוב מן העבודה אם בא ללמד שלא צעקו לתשובה ולראות בשפלות עם ישראל. אלא על העבודה הקשה אשר עובד בם. א״כ היה ראוי לכתוב על העבודה. אלא בא ללמדנו שלא היו מלומדים עדיין לתפלה בלשון צח ושפיכת שיח שיהא ראוי להתקבל מצד עצם התפלה אלא היו אנשים פשוטים ומגושמים כבעלי עבודה קשה. וא״כ היה התפלה לה׳ רק בקול צעקה אוי ואבוי ה׳ אלהי אבותינו. ומ״מ נשמע תפלתם. ועי׳ ספר דברים (א׳ מ״ה) שמבואר יותר שני מיני תפלות אלו. והיינו שהסביר המגיד להביא זה המקרא לדרוש את המקרא דפ׳ בכורים ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו כמה שנאמר ויהי בימים הרבים וגו׳ והיינו כדברינו שכל הצעקה לה׳ היה רק בשביל שהוא ה׳ אלהי אבותינו. ולא בנוסח תפלה לפי הענין. והיינו משום שהיו מן העבודה. ולא היו מלומדים בתפלה. או בא ללמדנו דמש״ה נשמע תפלה פשוטה זו משום מן העבודה. דצערא דגופא עדיף. ועיין להלן כ״ב כ״ו: