ויקח. קנה והביא בהמות:
לאלהים. לא שהקריב לאלהים. שהרי תניא בת״כ והובא שלהי מס׳ מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת ה׳ לבדו. והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר ברוך ה׳. ולא כהרמב״ן ז״ל. אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו. היה בשביל זה הענין של אלהים. ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אע״ג שבאין נדבה מכ״מ הם מרצון. כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו׳ אע״ג שאין מתכפר כו׳ ובמס׳ ר״ה ד״ה ב׳ מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור. והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ׳ קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה היינו הרצאה וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס׳ בר״ה ד״ה סע״ב. אמנם על מה הם מרצין. ביאר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו. ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה׳ ממנו. ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים ויבואר עוד ריש ס׳ ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאי׳ בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. ונתבאר ריש פ׳ נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום. ואמר הנביא דעיקר רצונו ית׳ אינו הקרבן. אלא תכלית של הקרבן. וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים. ודעת אלהים מעולות. ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו כמו שאנו עושין בשעת שמ״ע ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן:
והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל. שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה. אלא הביא שלמים לתכלית שם אלהים שהוא הדין שגם הוא מביא שלום. כדתנן באבות על ג״ד העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואי׳ בירושל׳ מגילה פ״ג נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. ובגמ׳ ברכות ד״ו א׳ דינא שלמא בעלמא הוא. ועולה הביא כדי להשיג דעת אלהים בכח הדין וכמו שאמר ירמיה כ״א דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. ויבואר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות:
ויבא אהרן וגו׳ לפני האלהים. היינו שלמים אכלו דמשלחן גבוה קא זכו וכאלו יושבים לפני ה׳. והודיע הכתוב דאכילת קדשים הוא מעין הקרבת הדם. והיה אכילת אהרן וזקנים תועלת גם להם להשיג כח הדין כאשר יבואר בענין: