מן הוא. פרש״י הכנת מזון הוא. ורשב״ם פי׳ מה הוא. ובלשון מצרים שהיו רגילין בו אמרו מן הוא. ומחלוקת תנאי הוא במכילתא כאדם שאומר לחבירו מה הוא כך אמרו זל״ז. דורשי רשומות אמרו ישראל קראוהו מן פי׳ שמו העצמי הוא מן לשון מזון:
ויאמר משה אלהם. האי אליהם מיותר. כי סתם ויאמר משה. היינו אל ישראל כמו לעיל ח׳ ולהלן ל״ב. אלא דיוק אליהם כמו דתניא במכילתא משה לזקנים. וזקנים לכל ישראל. וא״כ משמעות אליהם שתגיע האמירה להם כמו שביארנו בס׳ דברים י׳ ד׳. והכי משמעות וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן משה אמר לאהרן ביחוד כך הפי׳ שמשה אמר לזקנים שיאמרו אליהם. ומשום פלא היה בזה עתה דבר ה׳ אלא מפי עצמו בנבואה אבל לא דברה שכינה מתוך גרונו ע״כ אמר לזקנים לבד. אם לא שהיה המאמר דברי תוכחה אז אמר בעצמו לכל ישראל. כדי שיהי׳ נכנס בלבבם יותר:
לכם לאכלה. האי לאכלה מיותר. שהרי ידוע דלחם בא לאכלה. מכאן דרשו במכילתא א״ל המן הזה שאתם אוכלים נימוח באבריכם. פי׳ לא כלחם חול שאין נכנס לגוף אלא העיקר שבו. והפסולת נזרק ויוצא מן הגוף אבל זה הלחם כולו לאכלה. ומכל הנאכל נעשה דם ונפש ולא היה בו פסולת :