ואתה. בשביל שאמר תחלה דבר אל ב״י. מש״ה אמר לו ואתה. זהו לפי פשוטו. וברבה ויקרא פ״א למד מזה ואתה. שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו:
הרם את מטך. באשר הניח משה את המטה בשעת תפלה כדאי׳ בברכות דכ״ג ב׳ לא יאחז אדם תפילין בידו וס״ת בזרועו ויתפלל. וכן המטה היה דבר שבקדושה שהרי נקרא מטה האלהים ע״כ אמר לו ה׳ הרם את המטה:
ונטה את ידך. לפי האמור למעלה במכת ערוב וארבה שאע״ג שאמר ה׳ למשה נטה ידך. הכונה נטיית יד עם המטה. ומכש״כ כאן שאמר ה׳ הרם את מטך. הדבר מובן שמש״ה צוה כן כדי להטות בו. אבל הרי מבואר להלן להיפך ויט משה את ידו. אלא הענין דהמטה היה מיועד לכל דבר נסיי שבנגלה ג״כ וע״כ נקרא אותות. משא״כ ידיו של משה היו מועילות כמו ידיו של אלישע הנביא ליהורם המלך שיהי׳ נס נסתר לישועה והיה הרצון של הקב״ה לתלות קריעת הים בהכנת ישראל. אם יקפצו לתוך הים יהי נקרע פתאום בנס נגלה. ואם לא יקפצו יהי מתייבש בסיבת הרוח מעט מעט. ויהי נס נסתר. וכמש״כ לעיל בפסוק אהיה אשר אהיה. ובס׳ דברים ל״ג י״ב בברכת משה לבנימין הראיתי לדעת ברייתא במכילתא שהיו מחולקים בדעות שבט יהודה ובנימין אם לקפוץ בתוך הים בעודנו במלאתו או לא. יע״ש באורך. ע״כ א״ל ה׳ שיעשה שני דברים נטיית היד בעצמו ונטיית המטה. והנה מיד שהחלו העם לנסוע הטה משה את ידו לבדו כדי שתהי׳ רוח קדים עזה כל הלילה שהולכים ממקום שעמדו עד שפת הים ממש. ונטיית המטה היה ג״כ מיד או בבואם לים ועוד לא הספיקה השעה לייבש בטבע הרוח. וקפץ שבט יהודה או שבט בנימין כמבואר מחלוקת במכילתא והועילה נטיית המטה להבקע בנס נגלה:
ובקעהו. כבר פי׳ התוס׳ ערכין דט״ו שלא היה קריעת י״ס לרוחב הים מעבר לעבר כמו שהיה בירדן. שהרי גם אח״כ הלכו על שפת הים. ועוד כמה קושיות. אלא לא נצרכו לעבור מעבר לים. כ״א להלוך בצד הים. רק משום שהמצרים היו אחורי ישראל ומצדיהם. ולא יכלו ישראל להלוך. ע״כ עשה הקב״ה שביל באורך הים עד שעמדו באיזה מרחק ויצאו שוב לאורך הים: