1
ויסב אלהים וגו׳. במ״ר מפרש כאן כוונה שניה ויסב מלשון הסיבה. שהסיבן בסעודתן. ומסיים במדרש מכאן שנו חכמים ע״פ סמוך למנחה כו׳ ולא יאכל עד שיסב. והגיע לחז״ל זה הפי׳ מדכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו׳. ואין כאן מקומו אלא לעיל בנסעם מרעמסס לסכות. אלא בא ללמדנו שבהיותם בסכות היה פרשת דרכים אם דרך פלשתים אם דרך ים סוף. ושמה הסב המקום דרך שלהם על ים סוף. והודיע המקרא עוד דשם לא היה בחפזון ובפחד כמו שהיה ברעמסס אלא ישבו בדעה מיושבת ולא כהולכי דרכים שאין דרכן להסב באכילתן אבל המה הסבו. ומשום הכי סמך ענין שגם בני ישראל הלכו חמושים מזורזין בדעה רחבה בלי שום פחד מאימת המדבר לפניהם ומפרעה מאחריהם: