והיה לאות על ידכה וגו׳ כי בחוזק יד וגו׳. עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל א׳ מישראל. ואמר שהתפלין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים. ככה יש בהם מעין כח התורה שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה כאשר כבר ידעו מזה ע״פ שאמר משה בביאור אלהי אברהם וכמש״כ כבר. אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפלין שהוא מעין זכות עמל תורה. ובאו שתי מצות תפלין ש״י וש״ר. כמו תורה שבכתב ובע״פ. תורה שבכתב כולה שמותיו של הקדוש ב״ה והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. כך הנושא תפלין ש״ר נאמר בו וראו כל עמי הארץ וגו׳ כדאי׳ פ׳ הרואה (ברכות דף נ״ז) רא״א זה תפלין ש״ר. וכמו תורה שבע״פ שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר כדאיתא במסכת מו״ק. כך תפלין ש״י הוא מכוסה . והנה בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״ר ולזכרון בין עיניך ובפ׳ שניה כתיב ולטוטפת ב״ע. עוד בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״י על ידך בכ״ף פשוטה ובפ״ש כתיב על ידכה. דמשמעו יד כהה. ואטר מניח על שמאל שלו דוקא. היינו משום דבפ״ר מפרש שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין קבלת עול מ״ש והשתעבדות הלב והמוח להשגחתו ית׳. וזהו לזכרון בין עיניך היינו שיהיה לזכרון על כל האמור בתכלית יציאת מצרים ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דתחלה יש לשעבד הלב ואח״כ המוח. היינו תחלה הרצון ואח״כ השכל. כדאיתא בירושלמי ברכות ספ״א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו העין רואה והלב חומד. ואע״ג שהע׳ין רואה תחלה מכ״מ ראיה ראשונה היא יכולה להיות פתאומית וא״א להיות נזהר בה. אלא אזהרה היא שלא יהא הלב חומד ויוסיף להביט בעבירה. אלא יסיר עיניו מראות ברע מש״ה יש לשעבד תחלה הלב. ולפי זה הטעם היה ראוי להיות הדין דאפילו אטר יד יניח תפלין ש״י נגד הלב. אבל בא פרשה שניה וביאר הכתוב שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין מלחמה והגנה שבא ע״י שני כחות התורה שבכתב ושבע״פ. מש״ה כתיב בתפילין ש״ר לטוטפות. דמשמעו תכשיט והיינו כמו תורה שבכתב דכתיב ביה וראו כל עמי הארץ וגו׳. ה״נ נאמר בתפלין ש״ר וכדאי׳ בפ׳ הרואה כמש״כ לעיל. ותפלין ש״י הוא כמו כח תורה שבע״פ כמש״כ. ולפי זה הטעם הקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסייף מונח בו אבל בלי סייף כלל אינו לתועלת כלל אפילו להתקשט בו. משא״כ תכלית הסייף אפילו בלי תיק תכליתו שוה אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק. כך תכלית תורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבע״פ ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה. אבל בל״ז אינו מועיל כלל. משא״כ תכלית תורה שבע״פ אפילו אינו מביט בתורה שבכתב מועיל הרבה למלחמתן של ישראל אלא שאינו לתפארת. מש״ה ציותה התורה להקדים תפלין ש״י לש״ר ללמדנו דעת דא״א לתורה שבכתב בלי תורה שבע״פ כלל. ולפ״ז הטעם שנמשל לחרב. ראוי לאטר יד ימינו להניח תפלין ש״י על שמאל שלו כמו שהגבור כשהוא אטר אוחז החרב על שמאל שלו. מש״ה כתיב בפ׳ שניה ידכה יד כהה דידי׳. ולמדנו מפרשיות של תפלין שהן ארבע. שהעיקר הטעם הוא השני יותר מטעם הראשון שהרי לשון לטוטפות בתפלין ש״ר כתיב שלש פעמים בתורה. משא״כ לזכרון כתיב רק בפ׳ קדש. ותדע עוד. דלפי טעם הזכרון והשתעבדות היה ראוי גם לאטר יד להניח תפלין ש״י על שמאל דכל אדם כדי שיהא מונח נגד לבו. ובא הטעם השני והכריע טעם הראשון. והדעת נותנת ע״ז שכך ראוי להיות שהרי הידיעה שהתפלין הוא חרב לה׳ ולישראל הוא בעצמו מביא השתעבדות למלכות שמים. שהרי אפילו חרב הגשמי שביד הגבור אינה מסוגלת לשמרו כ״כ מכל פגע ואסון אם לא כשהיא באה מכח המלוכה. וא״כ מוכרח הוא ג״כ לזכור השתעבדות למלכות. וכש״כ חרב הרוחני שאינו בא אלא מכח עבודת מלכות שמים ית׳. הדבר מובן אשר בלי השתעבדות לעול מ״ש. אין התפלין אלא מזכיר עון. להתפש בם ח״ו. ולא נדרש לכתוב בתורה שהתפלין בא לזכירה מיוחדת בלב ובמוח אלא בשעה שהאדם מישראל שפוי מכל צרה ואינו נדרש לשום הגנה. ואז מ״מ בא כח התפלין להזכירו שממשלת קונו וּמִשׂרָתוֹ עליו. וכדאיתא בברכות רפ״ד דבעידנא דבדחי טובא אז התפלין להזכיר שיהי׳ ברעדת עומ״ש. אבל מעט מעט אנשים המה מישראל דבדחי טובא. וכדאיתא בב״ר פצ״ז כשם שהפרנסה בכל יום כך גאולה בכל יום. והיינו גאולה מכל צרה כפרש״י מגילה די״ח ב׳ בפי׳ ברכת גואל ישראל. וכ״ז בא ע״י תפלין וממילא בא הבטחון הזה לעורר על השעבוד וכי כך הוא חובתנו. וכך יפה לנו לטוב לנו כל הימים: